Sipurim   By: Samuel Vaknin (1961-)

ההשחתה של אבימבולה סאלאקו

כשנכנסתי אליו לחדר, מולל חרוזי תפילה כתומים בין אצבעות כמושות, בקצב חדגוני. המבט : שועלי, עיניים מצומצמות מאחורי משקפי תיל מוזהב. בניע ראש סימן לי לשבת. זמן מה שתקנו ביחד. הוא בהה במסך שריצד בירוק, אבל העיניים שלו היו ריקות ורחוקות. "שמע" – אמר – "אתה איתנו כבר כמה זמן ?" "שנה, אדוני" – שיכלתי רגליים וחזרתי ופשקתי אותן – "באפריל בדיוק שנה." "טוב, טוב מאוד" – הקרחת שלו האפירה כשגחן אליי, חורג מאור הערביים הקלוש: "מצויין". "אתה מעורב בפרוייקט בניגריה" – הוא קבע עובדה, הנהנתי והוא המשיך : "זה פרוייקט ששווה לנו רבע מיליארד דולר. ההוצאות שלנו כבר מגיעות ל2 מיליון דולר, אתה עצמך יודע." נזכרתי במעטפות : ורודות ומלבניות למנהלי חברת המחשבים, לבנות וארכניות לניגרים, תפוחות בספוגיות. פעם נתתי אחת כזו למנכ"ל משרד הפנים, במשרד שלו, מבנה אבן הסמוך לצריף, במעבה שיחים. הוא תחב אותה לכיס פנימי בגלימה השבטית המפוספסת שלו והמשיך לדבר בלי להפסיק אפילו לשנייה, בלי למצמץ. היה קסם בחריצות הידיים שלו, באחיזת העיניים שהבזיקה בלבן ונטמעה בין הקפלים. "יש …" – הוא לא חיפש מילה. תמיד ערך חזרות מדוקדקות, כל הפסקה מדודה, כל היסוס מודגש : "מכשול" – "הפסקה – "מעצור בדרך לזכייה". הוא עצם את עיניו והזיח באצבע לבנה את משקפיו במעלה גשר אפו : "אתה למדת מחשבים, אתה איש מחשבים ?" – הוא התעלם מה "ובכן …" המגומגם שלי והמשיך – "קוראים לו אבימבולה סאלאקו. הוא ראש הפקולטה למחשבים באוניברסיטה של לאגוס והוא אמור לאשר שההצעה שלך רצינית." הוא לא אמר : "שלנו". החדר שלו היה מבוטן ברפידות סופגות קול. יכולתי לשמוע את השעון שלו מתקתק. הוא אמר ברכות : "אני חושב שכדאי שתפגוש אותו." בלעתי רוק מסמיך "ולשכנע אותו שלהצעה שלך יש ידיים ורגליים … ועתיד." הוא ידעתי שהעתקתי את הכל מהמדריך למשתמש של חברת המחשבים. הוא אישר את זה – לא היתה דרך אחרת להגיש מסמך שיתחזה למעמיק בתוך יומיים. "כל מה שתצטרך יעמוד לרשותך, בכל מקום, בכל זמן" – אמר, עפעפיו מרפרפים, המשקפיים הגדילו את אישוניו לממדים מאיימים – "בפירוש הכל." "אני רוצה את מאיר" – אמרתי – "אני רוצה את מאיר לניאדו." הוא חייך בסיפוק ולחץ על כפתור באינטרקום. רק אז הבנתי שיכולתי לסרב לו.