Sipurim by Samuel Vaknin ההשחתה של אבימבולה סאלאקו כשנכנסתי אליו לחדר, מולל חרוזי תפילה כתומים בין אצבעות כמושות, בקצב חדגוני. המבט : שועלי, עיניים מצומצמות מאחורי משקפי תיל מוזהב. בניע ראש סימן לי לשבת. זמן מה שתקנו ביחד. הוא בהה במסך שריצד בירוק, אבל העיניים שלו היו ריקות ורחוקות. "שמע" – אמר – "אתה איתנו כבר כמה זמן ?" "שנה, אדוני" – שיכלתי רגליים וחזרתי ופשקתי אותן – "באפריל בדיוק שנה." "טוב, טוב מאוד" – הקרחת שלו האפירה כשגחן אליי, חורג מאור הערביים הקלוש: "מצויין". "אתה מעורב בפרוייקט בניגריה" – הוא קבע עובדה, הנהנתי והוא המשיך : "זה פרוייקט ששווה לנו רבע מיליארד דולר. ההוצאות שלנו כבר מגיעות ל2- מיליון דולר, אתה עצמך יודע." נזכרתי במעטפות : ורודות ומלבניות למנהלי חברת המחשבים, לבנות וארכניות לניגרים, תפוחות בספוגיות. פעם נתתי אחת כזו למנכ"ל משרד הפנים, במשרד שלו, מבנה אבן הסמוך לצריף, במעבה שיחים. הוא תחב אותה לכיס פנימי בגלימה השבטית המפוספסת שלו והמשיך לדבר בלי להפסיק אפילו לשנייה, בלי למצמץ. היה קסם בחריצות הידיים שלו, באחיזת העיניים שהבזיקה בלבן ונטמעה בין הקפלים. "יש …" – הוא לא חיפש מילה. תמיד ערך חזרות מדוקדקות, כל הפסקה מדודה, כל היסוס מודגש : "מכשול" – "הפסקה – "מעצור בדרך לזכייה". הוא עצם את עיניו והזיח באצבע לבנה את משקפיו במעלה גשר אפו : "אתה למדת מחשבים, אתה איש מחשבים ?" – הוא התעלם מה-"ובכן …" המגומגם שלי והמשיך – "קוראים לו אבימבולה סאלאקו. הוא ראש הפקולטה למחשבים באוניברסיטה של לאגוס והוא אמור לאשר שההצעה שלך רצינית." הוא לא אמר : "שלנו". החדר שלו היה מבוטן ברפידות סופגות קול. יכולתי לשמוע את השעון שלו מתקתק. הוא אמר ברכות : "אני חושב שכדאי שתפגוש אותו." בלעתי רוק מסמיך "ולשכנע אותו שלהצעה שלך יש ידיים ורגליים … ועתיד." הוא ידעתי שהעתקתי את הכל מהמדריך למשתמש של חברת המחשבים. הוא אישר את זה – לא היתה דרך אחרת להגיש מסמך שיתחזה למעמיק בתוך יומיים. "כל מה שתצטרך יעמוד לרשותך, בכל מקום, בכל זמן" – אמר, עפעפיו מרפרפים, המשקפיים הגדילו את אישוניו לממדים מאיימים – "בפירוש הכל." "אני רוצה את מאיר" – אמרתי – "אני רוצה את מאיר לניאדו." הוא חייך בסיפוק ולחץ על כפתור באינטרקום. רק אז הבנתי שיכולתי לסרב לו. * * * * לניגריה טסנו בבואינג 747 שלנו. לניאדו התרווח, משחרר עניבה, מסעיר ויסקי בכוס בדולחית, מקשקש בקוביות הקרח. הוא שיכל נעליים על המושב שלפניו והעביר יד מקוערת בשיער משוח בשמן יקר. הביט בי מעבר ללחי זוויתית ושאל במבטא בריטי מאומץ : "האבימבולה הזה, מה אנחנו יודעים עליו ?" – היה לזה צליל של סרט ריגול זול. "בן 36" – עניתי – "למד במערב …" לניאדו צקצק בלשונו ולגם מהנוזל הענברי "… נשוי ואב לבן שש". לניאדו גיחך, חושך שיניים חזקות : "זה כבר יותר טוב. אתה מאמין שנצליח ?" מה יכולתי לענות לו מלבד : "איתך אני רגוע." לניאדו הטיל את ראשו לאחור ולא חדל לצחוק שעה ארוכה, טופח על ברכיו בידיים גדולות ושעירות. * * * * הכסא של אבימבולה שימר את הצורה שלו כשקם ממנו. זה היה כסא מזכירה קטן, בעל מסעדי יד וגלגלים. אבימבולה התיישב עליו שוב, לאחר שלחצנו ידיים. לפני שעזבנו את המלון, אמר לי לניאדו בזעף : "עדיף שאתה תפתח. הפנים שלך נקיים, משרי אמון." "מר סאלאקו …" "אבימבולה, בבקשה ממך" "אבימבולה …" לניאדו נע בחוסר נוחות על כסא העץ המתקפל. "אני כתבתי את ההצעה של החברה שלנו והייתי מאוד רוצה שהיא תתקבל." אבימבולה הביט בי במאור פנים, חיוך עיגל את תוויו. הוא כבר החל להקריח בין שדה של תלתלים חומים, חיבבתי אותו מאוד. "אני מתנצל" – אמר – "חיפשתי את ההצעה שהגישה החברה שלכם כל היום ולא מצאתי אותה." – הוא משך בכתפיו בחוסר אונים : "עשרות ניגשו למכרז הזה. אני בודד, אין לי אפילו עוזר מחקר והחובות הרגילות של התפקיד …" לניאדו נחר בתערובת של השתתפות בצער ואיום. אבימבולה הביט בו בהפתעה, אני באזהרה ומבטינו הצטלבו. "לא הכרת לי את הקולגה שלך" – אמר אבימבולה. "לניאדו" – הוא התרומם למחצה ממקומו בתנועה פנתרית. הוא היה קטן קומה אבל מוצק וגמיש. הקפיציות הזו הרתיעה את אבימבולה ולניאדו שב ושקע בכסאו : "אני אהיה מנהל הפרוייקט אם נזכה במכרז." אבימבולה חייך במבוכה : "לפרוייקט הזה יש כבר מנהלים רבים." "לא בגילי" – פסק לניאדו – "אני כמעט בן חמישים. יש לי שלושה ילדים שאני חייב להאכיל, לממן את החינוך שלהם, את הפעמים הראשונות שלהם עם בחורות. יש לי משכנתא ואשה חוקית. עשורים של משכורת ממשלתית לא הביאו אותי לשום מקום, מבוי סתום." אבימבולה הקשיב לו ברחמים, בהזדהות. "אני מוכן לעשות הכל … אני אעשה הכל" – תיקן לניאדו את עצמו וכמעט בתחינה: "זו ההזדמנות האחרונה שלי." "כן" – כעכע אבימבולה בגרון שנוק – "ובכן, אני חושב … אני אשמח …" "שמע" – לניאדו עמד, פניו כמעט מתחככות בפניו של המארח – "הנה כרטיסי הביקור שלנו. אנחנו במספרי הטלפון האלה" – הוא גנח כששלף מתיקו שלושה כרכים עבי כרס : "וזו עבודת המחקר שלנו, שנת עבודה שלמה, עשרים ושישה אנשים, מיטב המוחות, שיתוף פעולה מלא של חברות החומרה והתוכנה המעורבות." אבימבולה הביט בעיניים מעוגלות בספריה הפתאומית על שולחנו. "נשמח לשמוע את הערותיך" – אמר לניאדו, ידו על ידית הדלת, מצטודד לעבר אבימבולה – "באנו לפה רק כדי לפגוש אותך ואני לא זז מפה לפני שאני רואה אותך פעם נוספת." "אני לא יכול להבטיח את זה" – שמענו את אבימבולה זועק מאחורי הדלת הסגורה ובמורד המסדרון והמדרגות ואל הרחוב היוקד בשמש. * * * * לניאדו תחב ממחטה מקומטת ברווח שבין החולצה לחזה שלו. הוא הביט בעיניים קרועות לרווחה בכתמים הכהים. "איזה חום מחורבן, איזו לחות מזורגגת." "זה כלום, תאמין לי, ילד" – הפטיר בבוז – "הוא מבושל לגמרי. לא היתה לו הזדמנות עד היום. מי כבר יציע לו משהו בפקולטה למחשבים ?" הוא ירק את המילים האחרונות "הוא מתחבט ומתלבט, זה טבעי לגמרי. המחיר של יפי נפש תמיד גבוה יותר." הוא הגביה בקבוק ויסקי וכוס מוכתמת באוויר ומזג. כשלגם מהמשקה מצמץ בשפתיו. כשאכל, טחן את המזון ביסודיות מרוכזת. המילים יצאו מפיו הרות חשיבות, מהדסות באיטיות, זו בעקבי זו. לעיתים קרובות, שף את ידיו כאילו זה עתה סיים עסקה מוצלחת. "לניאדו" – אמרתי – "יכול להיות שהוא פשוט לא הבין מה שהצעת לו." לניאדו אמד אותי בחשדנות : "מה שהצענו לו" – אמר מדודות – "למה שלא יבין ? דיברתי בניגרית מצויה, שפת השימון האוניברסלית." "אולי הוא לא מושחת" – עניתי ולא הרגשתי מגוחך. "אני רואה שאתה מתחיל לסגת" – פניו של לניאדו התארכו והתחדדו – "יש משהו שאני צריך לדעת ?" "לא" – אמרתי – "אין שום דבר שאני יודע ושאתה אינך יודע. פשוט, אבימבולה נראה כל כך תמים …" "לכל דבר, לכל אחד יש את הפעם הראשונה" – לניאדו כמעט שריחם עליי. רוח חמימה באה והביאה בנחירינו ריח רטבים חריפים. לניאדו התמכר לגל הזה, ידו תלוייה באוויר, כוס המשקה קפואה בה. "באמת יש לך שלושה ילדים ?" "ואשה" – אמר, עיניו עדיין עצומות – "אני אף פעם לא משקר. יותר מדי מאמץ לזכור אלו שקרים סיפרתי למי." * * * * לניאדו נבר בשעמום בחביתה שנערמה על הצלחת שלפניו : "לבוא עד לניגריה לאכול חביתה" "יותר טוב מאשר להשאר רעב" הוא התעלם ממני : "אני צריך לעשות קצת קניות הביתה. אשתי רוצה אחת מהגלימות הרקומות האלה שלהם." "נוכל ללכת לשוק אחר הצהריים, כשפחות חם." "אנחנו נהיה עסוקים אחר הצהריים" – צחק לניאדו, אבל מצב רוחו לא השתפר. משרתים צנומים בני עשרה ניגבו את השולחן במטליות משומנות וריח הזיעה הקהה שלהם התערב בצחנת שמן שרוף. "שמת לב" – אמר לניאדו – "שלזיעה של הכושים יש ריח אחר ? הם חושבים שאנחנו מסריחים ואנחנו חושבים שהם מסריחים" – שוב הצחוק העייף, המוכני. "גם היפנים והסינים חושבים שהאדם הלבן מצחין" – אמרתי באלימות ולניאדו הביט בי בהפתעה שמיהר להסוות. "כן, כולם חושבים ככה" – הוא השהה בפיו לגימת תה וערבל אותה בחיכו, כאילו היתה יין משובח. "ציילון" – אמר בשביעות רצון – "תה ציילוני. הייתי מזהה אותו בכל מקום." – הוא העיף מבט בשעון מכוער, גדל ספרות : "למה הבן זונה לא מתקשר ?" – הוא הזעם גבות, מקדיר אותן לעננה שעירה מעל עיניו. "הוא לא עומד בציפיות" – עקצתי אותו בשמחה לאיד "זה הצוואר שלך בסכנה" – משך לניאדו בכתפיו – "אני רק מנסה להוציא אותו מהלולאה. ככל שתתנגד החבל יתהדק. זה לא נבון לצדד בתליין." היה משהו במה שאמר, אז שתקתי. נער התקרב אלינו, גורר טלפון חוגה ענקמוני ומסתבך בחוטיו. "אדון, אדון" – אמר ללניאדו – "מישהו מבקש אותך, לדבר." * * * * אבימבולה עמד בפתח המשרד שלו, לבוש ברשמיות, מעונב, נעליים בלויות מצוחצחות. הוא השתדל להיות במיטבו. דפוסי אורצל ריצדו על פניו כשהשמש שיחקה עם העצים במחבואים. מדי פעם הניף יד לגרש חרק, אבל הפסליות החגיגית שלו לא נפגמה. הוא בירך אותנו בעגמומיות. "קראתי את החומר" – פתח ואמר, אבל אני הבחנתי בספרים שלי, מונחים בסדר של לניאדו, על פאת השולחן. "זו עבודה יפה" – גמגם אבימבולה והשתתק, פוכר את ידיו. "רצינית" – הסכים לניאדו – "מותר לעשן ?" אבימבולה התעלם ממנו ופנה אליי : "זו עבודה יפה" ושלושתנו שתקנו בין עננות העשן הריחני של הטבק של לניאדו. "תראה … " – החל לניאדו, אבל גם אבימבולה התחיל לומר משהו והם נקלעו לטקס מביך של "אחריך" ו-"אחריך". "אני מרגיש שחסר לך משהו … משהו בעבודה ? אנחנו פה כדי לסייע לך לעזור למדינה שלך, לגבש דיעה" – הדגיש לניאדו את הסיום הדרמטי בעשן תכול. "יש פה חומרה" – אבימבולה לא טרח לנגב את הזיעה שלו. מאוורר שחור כנפיים חרק בפינה והרוח עלעלה בדפים שעל המכתבה. הוא כבש את עיניו בשטיח הקרעים שעליו נחה : "בעבודה, אני מתכוון …" "ודאי שיש חומרה" – נפנף לעומתו לניאדו במקטרת – "ויש תוכנה והרכיב האנושי…" "זהו" – זינק אבימבולה – "זה מה שמפריע לי, אפשר לומר, הרכיב האנושי …" לניאדו כבש גיחוך, אבל אבימבולה היה עסוק מדי בעצמו, בהצגה שלו, בטקסט ששינן כל כך הרבה ושנשמט ממנו דווקא כאן ועכשיו, ברגעים האלה. "יש פה שני אלמנטים" – לניאדו השתרע על כסא העץ המתקפל כאילו היה כסא נוח על חוף הים – "האנשים שמהווים את הפרוייקט : המהנדסים, המתכנתים, הטכנאים – ויש את כוח האדם המקומי שאמור לפקוד את האוכלוסיה. לכאורה, החלק השני אינו מעניינך – אבל זו טעות קשה של אנשים לא מנוסים …" "חסרי כל נסיון בתחום הזה" – קטע אותו אבימבולה בחום מתלהב " … כי טיב התפוקה של הפוקדים תלוי בעיקר ובראש ובראשונה בטיב החומרה והתוכנה שיעמדו לרשותם." "בדיוק !" – זעק אבימבולה. צווארו השתפל מעל לצווארון חולצתו וידיו היכו בתזזית בלוח המכתבה. לניאדו לא הרפה : "עליך להבטיח, איפא, את איכות החומרה והתוכנה." "אינני יכול להסתפק בחומר הכתוב" – אמר אבימבולה בשפל קול. לפתע נראה נטול מילוי, קרוס וסמרטוטי. לניאדו גחן קדימה, כמשתתף בצער. הוא הניח יד רבועת אצבעות וחזקה על כפו המזיעה של אבימבולה : "הרי זה ברור לחלוטין. אין לצפות שתוכל לגבש דיעה אחראית, מקצועית, במצפון נקי, מבלי לבחון את החומרה ואת התוכנה במו עיניך." – הוא פשפש בחריט קטן שנשא איתו תמיד ושלף מעטפה רבועה, לבנה. אבימבולה הביט בה בעיניים קמות, ארנבת באור פנסים מתקרבים – "אני מאמין שכך גם ניסחנו את מכתב ההזמנה. הוא מופנה אליך." אבימבולה החזיק במעטפה כאילו צרבה אותו. הוא הביט ממנה ואלינו, מבולבל, עיניו מפצירות בנו להמשיך ולחדול בעת ובעונה אחת. "אנחנו מדינה ענייה, מר לניאדו …" – אבימבולה כבש את עיניו בפינת החדר. המולת סיום של אחד השיעורים הפרה את הדממה. לניאדו השתעשע בציפויי הפלסטיק של ידיות משקפי השמש שלו. גם הוא השפיל את עיניו ואני, שלא ידעתי מה לעשות בעיניי, עצמתי אותן. אבימבולה כחכח בחוסר נוחות : "אני מתכוון לומר שאינני מאמין שהפקולטה, או משרד ממשלתי כלשהו, יוכלו לממן נסיעה כזו. השהייה שם ודאי יקרה, בתי המלון וכל זה, אפילו אם מדובר בבתי מלון שלושה כוכבים" – נחפז להוסיף. לניאדו נעלם מאחורי משקפי השמש שלו ונעץ מבט שחור באבימבולה : "לא מדובר בבתי מלון כאלה" – הקול שלו התנשא בחיקוי מאונפף של פיתוי – "אי אפשר לצפות לעבודה אינטלקטואלית סבירה בתנאים פיסיים לא סבירים, מה עוד שמדובר בתקופה ארוכה בת מספר שבועות." לניאדו השהה את מבטו על בליל הספרים והמסמכים שעל המכתבה. עיניו נדדו אל אבימבולה. הן היו צלולות כשקבע : "אתה מכור לעבודה" – אבימבולה משך בכתפיו : "צריך לחיות ממשהו." "זה לא קל עם ילד בן שש" – פסק לניאדו – "לי יש ילד בן שש ואני מתגעגע אליו בעצם הרגע הזה שאני מדבר איתך." אבימבולה שאל : "תשתו משהו ?" ולניאדו צחק : "תוציא את המשקה הכי חריף שיש לך." הוא נעמד מול החלון, חוסם חלקית את האור, נראה כמו חייזר בעיצומה של נחיתה מסנוורת. הוא לגם מהמשקה בגמיאות קצובות ויכולתי לשמוע אותו חושב. אבימבולה אמר : "אתה צודק. בלי לדעת, אני מתגעגע לאשתי ולבן שלי, כל הזמן. זה כמו עצב תמידי, ברקע." לניאדו אחז את רקותיו בין אצבע ואגודל, קימט את מצחו ואמר : "אתה לא תיפרד מאיתם בגללנו. תשאיר את זה לי. אני כבר אסביר להם מה זה לחיות בלי המשפחה שלך שני שליש מהחיים. ראה את זה כמסודר : האשה והילד באים אתך." – הוא הטיח את הכוס במכתבה והיא התגלגלה ונחה על צידה בין גבעות הנייר. אבימבולה בהה בכתם השומני שהתפשט באחד המסמכים שלו. שעה ארוכה שתקנו. הטלפון צלצל אבל אבימבולה התעלם ממנו ומאחת הסטודנטיות שהקישה בדלת בעקשנות. "זה נראה אחרת לגמרי, פעם" – אמר לפתע ולניאדו הנהן בהבנה. "זה תמיד נראה אחרת בהתחלה. קודם מגיעה אריזת מתנה ורק אחר כך החשבון. כל שמפניה מלווה בכאב ראש" – אבימבולה עיווה את פניו בהסכמה לשמע הקלישאות של לניאדו. "שמע" – אמר לניאדו – "אני חוזר מכאן ללונדון והוא ממשיך לניו-יורק. הוא מקים שם את חטיבת המחשבים והטכנולוגיה המתקדמת של הקבוצה. אנחנו נרבה לעסוק בפרוייקטים כאלה בעתיד." – אבימבולה חייך אליי אך נדרך להמשך : "נוכל לבקש ממך טובה ?" לניאדו לא המתין לתשובה : "אם תסכים, תאפשר לי לראות את המשפחה שלי אחרי כמעט חצי שנה של נסיעות בלתי פוסקות. אני רוצה להפקיד את כל תקציב הנסיעה, שכר הטרחה המקצועי, הוצאות שונות, אירוח וכיוצא באלה בחשבון בנק בשווייץ" – הוא מיהר להסביר – "החברה שלנו ממוקמת בג'נבה. כל הצוות המקצועי שם. אתם תשהו בג'נבה כמה שבועות, אני מניח. החשבון יהי על שמך, תהיה לך זכות חתימה בו. תקל עליי מאוד בהסכמתך." אבימבולה אמר : "למי עליי לדווח בסוף הנסיעה ?" "לי" – אמר לניאדו והתעלם ממני – "דיווח זו מילה חזקה מדי. פשוט אמור לי כמה הוצאת כדי שאוכל להשלים את הסכום." לניאדו ואבימבולה הצליבו מבטים עד שאבימבולה השפיל עיניים ובטש ברצפת האדמה הכבושה של המשרד. "אז, זהו, סיכמנו" – אמר לבסוף. "סיכמנו" – אישר לניאדו. הוא הושיט את ידו ואבימבולה לחץ אותה ואחר כך את ידי. בחוץ, השמש סינוורה ופרות מצולעות ליחכו עשב שדוף ונערים כהים ישבו על אבנים ובהו באוויר הרוטט. "זה היה יום פורה" – אמר לניאדו בסיפוק – "אני חושב שהפרוייקט בכיס שלנו". "ייתכן" אמרתי – "אם מישהו לא יציע לו נסיעה יותר ארוכה, עם יותר בני משפחה ועם חשבון הוצאות יותר פתוח." לניאדו נראה מוטרד לרגע, אבל התאושש : "אני לא פוחד" – אמר – "אבימבולה הוא טיפוס של מילת כבוד. אחד שמקיים מה שהוא מבטיח, שאפשר לסמוך עליו. אי אפשר לקנות אחד כזה." – והפנים שלו היו רציניים לגמרי כל הדרך אל המלון. עגלה ערופה סבי נטל עריסה של תינוק ויצא איתה אל הרחוב. הוא פנה ימינה ושמאלה והרחיק לכת במעלה המדרכה עד שהגיע לעמוד מודעות עבה, עשוי בטון שעליו התנוססו כרזות מתקלפות של סרטים טורקיים ישנים. שם עמד , הניח את העריסה לפניו והמתין. לאט לאט נקבצו סביבו סקרנים והתבוננו בעריסה המונחת, מיותמת על המדרכה. אחר כך קנו ממנו גרעיני חמניות שחורים וגרעיני דלעת לבנים במלח ומיני מתיקה שהניח בעריסה. סבי הביט בהם וחייך בעיניים כחולות וצלולות ונתן לכל אחד שקית נייר חומה ומרשרשת. הדודים שלי בנו לו עגלה קטנה מקרשים שאספו באתרי בנייה וצבעו אותה בירוק והצמידו אליה ארבעה גלגלים שפירקו מעגלת תינוקות ישנה, גלגלים גדולים ובעלי צמיגים בהירים ודקים. על כל אלה התקינו משטח שלקחו מחנותו של הירקן במורד הרחוב. תאים תאים בנו לו על המשטח הזה : תא לגרעינים שחורים ותא לגרעינים לבנים, תאים בלי מלח ותאים עם מלח ותאים למיני מתיקה ותאים לצעצועים קטנים וגדושים בסוכריות זעירות ותאים למשרוקיות ולרעשנים. אלא שסבי לא ויתר על עריסתו והיה שם אותה על העגלה הזו, המפוארת ומוכר ממנה לילדים. בתחתית העגלה היו לו שתי דלתות קסומות, נעולות במפתח ושם שמר את מה שלא מכר. יום יום היה סבי יוצא מביתו, עומד ומביט בגינה הזעירה הסמוכה אליו ובשביל האבנים המרוצף שחצה אותה. אחר כך היה דוחף לפניו את עגלתו הירוקה. איש גבוה היה, נאה למראה, בהיר עור וכחול עיניים, בעל יציבה איתנה. "שחקן קולנוע" - היו אומרים עליו שלא בפניו. יום יום הסיע את עגלתו על גלגליה המתנודדים והחורקים עד עמוד המודעות ושם , כאילו חרות באבן, מכר בחיוך לעוברים ולשבים. עם שקיעת החמה אסף באנחה את סחורתו, נעל את דלתות העגלה ושב הביתה, צעדים ספורים משם. כשהזדקן, הוסיף לו שרפרף נטול משענת, שעליו ישב והצמיד שמשיה אל הכסא, להגן עליו מהשמש ומהגשמים. פרש יריעת ניילון גדולה ושקופה על המשטח ועל תאיו לבל ישחית הגשם את מרכולתו. וכך הפך סבי לחלק מן העיר הזו שבה נולדתי. אנשים היו קובעים פגישות ליד העגלה הירוקה, כאילו היו בטוחים וסמוכים שתמיד יהיה שם, זקוף, בעל הדרת פנים, מחייך ותכול עיניים. כמו איתן טבע, כמו עמוד המודעות עצמו, ישן יותר מהכרזות המודבקות עליו עמד שם סבי וצפה בעיר המשתנה סביבו, בכבישים הנסללים, בילדים ההופכים לנערים ולמבוגרים ומביאים אליו את ילדיהם לקנות גומי לעיסה שחור ומר. הוא הרבה לקרוא את מודעות האבל. ליד העגלה הזו נפרד מהמתים וליד העגלה הזו קידם את החיים ולידה הלך גם הוא והזדקן וגוו שחח וקמטים ניבעו בפניו ובידיו הלבנות והדקות ועיניו כהו מעט. אהבה אחת היתה לסבי : סבתי. אשה יפהפייה, גאה, שחורת שיער. תמונה גדולה שלה - תצלום שרוטש ואוייר - תלה בבית. היא עמדה, נשענת על משקוף מגולף בארץ רחוקה. כך ודאי ראה אותה לראשונה : אשה מסתורית, כהה מעט, עיניה עצובות. כך ודאי התאהב בה. מלבדה - לא היה דבר בעולמו. את האשה הזו הביא איתו לשבת לצידו ולצד עגלתו הירוקה יום יום. היא לא אמרה דבר והוא לא אמר דבר. הם ישבו שם, זה בצד זה, משקיפים בעיניים רחוקות ... אל מה ? אולי פנימה, אולי אל העבר, אל בתים אחרים בערים אחרות. בתחילה, אהבה לשבת לידו ולהושיט באלם את הממתקים לפעוטים שאמהותיהן פעוטות היו גם הן בזכרונה. מדי פעם הניחה יד כמושה על גב ידו הוורידנית והותירה אותה שם לשנייה אחת. החום הזה, משהו שעבר ביניהם במגע החטוף, די היה בו לאושש את סבי. קומתו נזקפה. עד שבאו עובדי העירייה והדביקו מודעות אבל על עמוד המודעות והקסם פג. כשעברו השנים, הלכה סבתי וכמשה, קשו עליה החיים האלה. לעת ערב, היתה קמה ונושאת ביגיעה את כסאה בשתי ידיה ובהילוך איטי נשרכת אל ביתם וסבי מביט אחריה בעיניים כלות ולחות, שאשמה גדולה דבקה בהן, אשמת העגלה הירוקה ואשמת סבתי בגשם, ברוחות ובשרב ואשמת רשרוש שקיות הנייר החומות בידיה. הוא ראה אותה בעיני הרוח ולא יכול היה לשאת את עיני הבשר, שבהן נבלה סבתי ליד העגלה שלו. מדי בוקר קם סבי והביט באשה הזו שאינה משתנה ונגע בעור השקוף שלה ובידיה ובלחייה ובריסיה הארוכים , שגוננו עליה מהעולם שלו. בבוקר הביא לה ארוחה וטרח על התרופות שלה בטקסיות. אלא שסבתי סירבה לחיות. יום אחד החליטה לא לקום עוד מהמיטה. באותו היום לא נלוותה אליו אל עמוד המודעות. סבי חרש בעגלתו את מדרכות העיר עד שהגיע ובצע לשניים את כסאו המתקפל. שם התיישב והמתין לסבתי אשר סירבה לבוא אליו. כשלא באה כל אותו היום, סיים לעבוד מוקדם מהרגיל. הוא רוקן בקפידה את התאים מהסחורה, ארז אותה בשקיות גדולות ואחסן אותה מאחורי שתי הדלתות בעגלה. אחר כך פרש את יריעת הניילון על המשטח והפליג הביתה, העגלה לפניו, חורקת ומזמזמת ומתנודדת עד שהגיע. סבתי שכבה במיטתה, עטופה בשמיכות, כמו שבלול בשריונו, בוהה בציורי המים הדולפים מהתקרה וסבי דחף את העגלה, שכבר החלידה וצבעיה דהו והחלו מתפוררים. כשראה אותה בוכיה, בוהה, נרדמת ומתעוררת בקולות של פחד היה ליבו נחמץ והוא היה מחבק אותה, גוהר עליה, ומנשק אותה נשיקות קטנות של בהלה. היא רק הקשיחה. היא ביצרה את מיטתה והציצה בו מחרכים צרים של שפיות. בוקר אחד קם סבי ויצא עם עגלתו ובאותו הערב שב. הוא הותיר אותה בחוץ, שלא כמנהגו. נכנס הביתה, הביט בסבתי והיא הביטה בו. אחר כך הושיט לה יד והיא קמה ממיטתה ונעמדה מולו. הלכו אל המרפסת, שהשקיפה אל הגן. היא נענתה לו ועטפה את כתפיה בצעיף צמר סרוג, שחור. הוא הידק את קצותיו והוביל אותה, יד זעירה בכף ידו, אל הכרים שכבר סידר. הושיב אותה להתבונן בעץ גויאבה פורח ובשביל האבנים המרוסקות שהוביל אל גדר אבן ואל המדרכה. הטיל בה מבט אחרון ויצא. כעבור שניות ספורות הופיע בגינה, אל מול עיניה , נפנף אליה בפטיש כבד, שאחז בשתי ידיו והיא הביטה , מאמצת את שרירי פניה, קשובה. הוא משך אל שדה הראייה שלה את העגלה הירוקה, ריקה ואז התכופף ובמהלומות עקר מציריהם את הגלגלים שלה ואת הדלתות. אחר כך חיפה על החורבן ביריעת הניילון, הותיר את העגלה במקומה, בלב הגינה ליד העץ וחזר אליה. הוא התיישב לידה והם הביטו בשמש השוקעת ובפסל הניילון שירקרקותו ניכרה מבעד לכיסוי. זהרורים ניתזו ממנו אל עיני הדבש של סבתי וסבי חייך חיוך כחול. שנים עמדה שם העגלה הירוקה עד שהתפוררה כליל מתחת ליריעה. גלגליה היכו שורש באדמה הטחובה בחורף. כך שקעה העגלה מטה מטה, עם הניילון המכסה אותה, שכבר השחיר והטחיב. היא הפכה לעץ נוסף בגן, לנוף ירוק לשעבר. סבי לא ירד אליה מעולם ולא היטיב את היריעה ולא חפר את גלגלי העגלה מן האדמה. בשעה שמתה סבתי, היה סבי בבית מרקחת, קונה לה תרופות. לא עמד על המקח ומעולם לא הרים קול. רק שילם בהדרתו של מי שאין לו. אחר כך ארז את התרופות בשקיות נייר מרשרשות ולבנות ושב הביתה בצעדים קצרי נשימה. כשחזר, מצא את הבית מוגף כולו, תריסים וחלונות. הדלת היתה נעולה וסבתי לא ענתה לקריאותיו. הצליח לפרוץ את הדלת וראה אותה מוטלת על הארץ, שרועה, ידיה פשוטות. דם זרזף מפיה ומפאת ראשה שנחבטה. בידיה הפשוטות דבקו עוד שמן וקמח שלשה לעשות בהם דברי מאפה. עיניה היו עצומות. סבי ידע שמתה. הוא הניח את שקית התרופות על השולחן. אחר כך החליף בגדיו לחליפה. ענב עניבה. גחן וניקה את ידיה של סבתי משמן ומקמח ועטף אותה במעיל. אז נשכב לידה, חיבק אותה ועצם את עיניו. כך מצאו אותם דודיי ודודותיי, בניהם ובנותיהם : חבוקים. הם החזירו את הדירה הזערורית של סבי וסבתי לממשלה. הם ניקו את הגינה מפסולת. הם פינו בגועל את העגלה הרקובה, רוחשת חרקים ואת יריעת הניילון המתפוררת, מוכת אזוב, אל המדרכה. למחרת באה משאית פינוי אשפה ועובדי העירייה העמיסו את העגלה הירוקה עליה. מכבש גדול מחץ אותה לפירורים יחד עם שאר מיני אשפה. ביאה מעוכבת "אני לא אבוא, החלטתי" - הקול שלו נשמע מטושטש, כאילו מבעד לגשם. אולי באמת יורד גשם, אפילו שלג. בטלוויזיה יורד מעטה לבן, בשפה זרה. אני מתבונן בשלטים שהכנתי לקראת בואו : אותיות שמנות מקווקוות, כמו שלימדה אותי אמא. "הבריאות מזיקה לעישון", כתבתי באחד מהם ובאחר : "התגלחת הבוקר". הדבקתי אותם בסרט שקוף על דלת העץ הדקה. פעמיים בא אליי ופעמיים חזר והשלטים נותרו מודבקים. "אז מה תעשה ?" - אני חושש שאולי ישמע כמה רווח לי. "אני עובר לגור בתל-אביב, עם גיא, יש לו דירה שכורה. השותף השלישי שלהם עוזב והם הציעו לי להצטרף." - הוא מוסיף בבהילות : "זה 980 ש"ח בחודש". הסכום תלוי בינינו, נובט בין רחשושים וצרצורים אלקטרוניים : "פגשתי שם נכה צה"ל" - שרון נלהב - "מכיר את כל הטריקים. הוא אמר שבעבודה נכונה אני יכול להוציא מהם 3000 ש"ח בחודש". "מהם" זה משרד הבטחון. אח שלי הצעיר נכה צה"ל. הוא השתחרר בתום שלושה חודשים. הוא לא סיפר לי בדיוק מה קרה שם חוץ מאיזו סטירה מקרית, או מפקד שמשך לו בזקן. הזקן של שרון חשוב לו מאוד, גם שיער הראש. כשהוא חוצה מפתן של דלת, הוא מתכופף במאמץ כדי לא לגעת במשקוף. השתיקה כבדה עליו : "גיא הוא חבר טוב שלי, אל תדאג" - הוא אומר - "אני מתקשר אליך כדי לבקש שלא תכעס עליו. הוא לא מגיע לסקופיה בגללי. זה אני החלטתי שלא לבוא, לא הוא." "אני לא כועס" - עניתי - "תמיד אמרתי לך שעדיף לך לעבור לת"א מאשר לבוא לכאן." "החלטתי גם לקבל טיפול. הנכה מהדירה אמר לי שהצבא צריך לממן גם את זה. זה נקרא תט"ר, או משהו כזה." "על זה ודאי שאני שמח" - אני נענה לו בהתלהבות לא מעושה. "נהניתי להיות בסקופיה, אצלך" - הקול שלו נחלש מאוד, ייתכן שהשיחה תתנתק בקרוב. "נהניתי לארח אותך" - אני עונה. מהחלון שלי אני רואה חתולה גדולה, שחורת בשר, מזנקת במעלה גזע עץ, נאחזת בו בטפריה בייאוש שקט. תמיד נפלה לארץ. "נהניתי לארח אותך." * * * * * בשדה התעופה עמדנו, חבורה קטנה בשחור-לבן, באולם שהיה, בעת ובעונה אחת, לכל המטרות : טיסות יוצאות ונכנסות ובידוק וקפטריה ושירותים. התבוננתי בדוכן העיתונים סתום התריסים ובשעון הדיגיטאלי באדום ובדלת הזכוכית שממנה אמור היה להגיח אחי שרון. "הטיסה קצת מתאחרת" - אמר טודה כדי לומר משהו (יש לו קול טובת מרגיע). לידיה הציתה סיגריה בין שפתיים עצבניות וקיללה כשנכוותה בלהבת המצת. אני העברתי משקל מרגל לרגל, מודע למבטיהם של אנשים. כשראיתי אותו, לא הכרנו. ראש מגולח, זיפי, תווים ילדותיים שהתקשחו, גבוה, לבוש בחולצה ובמכנסיים שפעם היו שלי. לחצנו ידיים ברשמיות נרגשת ואני לקחתי את המזוודה שלו, כאילו אני מורגל בה. בדרך, במכונית הקטנה של טודה, דחוסים, התבדחנו בעברית בדיחות שחורות, ההומור שלנו, של המשפחה שלי. הצחוק שלו נשאר כשהיה : פרועת מדבק, כאילו הוא מאיים להתפרק. ירדנו מהמכונית מעט במורד הדרך ואני הראיתי לו חורש טבעי וגשר ומים שזרמו בתעלות גדושות רקבובית. "תוכל לבוא לכאן לצייר" - הצעתי לו - "יש כאן מי מעיין שניתנים לשתייה וציפורים ובחורף שלג." הוא חייך בחושך ושאל : "בא לך ללכת קצת ?" - אבל סירבתי. בבית הראיתי לו חדר וספה (הנחתי שטיחונים וארונית קטנה). הוא גזר קטעי עיתונים שעסקו בספר סיפורים קצרים שפירסמתי, הוסיף "ביקורת" הומוריסטית משלו. שנינו היינו ענייניים, סקרנו מסמכים, שאלתי שאלות, קיבלתי תשובות, הכנו תוכניות לעתיד הקצר שלו כאן. הבטחתי לעבור על כתב יד שהושיט לי. איחלתי לו לילה טוב, איחל בחזרה. * * * * * שרון שרוע על ספה, ראשו כבוש בה, רגל אחת מדלדלת משפתה, גבו מופנה אלינו. הטלוויזיה ממלמלת ברקע. "שב כמו בנ'אדם, זקוף" - אני מתרה בו. הוא מזדקף באריכות עוינת לכדי תנוחה מדולדלת לא פחות. "לא נעים לסובבים לראות אותך ככה" - אני אומר לו. הקול שלי קרחי. "איך ככה" - הוא מתגרה בי - "אני יושב איך שאני מרגיש. כולם חושבים שאני לא עושה כלום שעות, ימים ובעצם, אני כל הזמן חושב, חושב. אני עייף מזה." "… כמו גווייה במעיל המצ'וקמק הזה" "למה מעיל מצ'וקמק ?" - הוא מתקומם, עלבון לאה בקול שלו - "זה המעיל היחיד שיש לי. הוא מחמם. מה אני אעשה שאין לי מעיל אחר, מה ?" אני מסב פנים במבוכה ומנסה להרגיע אותו : "זה מעיל יפה מאוד, שרון, באמת יפה." * * * * * שרון מקרב פנים חתומות שפם אל המשקה השרוי בלהבות. האש מרצדת בין הזיפים שלו והוא נרתע בצחוק גדול. אחר כך, בתנועה החלטית, הוא צולל אל תוכה וגומע את המשקה בלגימה גדולה רעשנית. לידיה מנציחה את המראה במצלמה שלה ואני מוחא כפיים. "טוב לי פה" - אומר שרון - "יהיה קשה לי לעזוב. זה כמו פעם, אנשים שמרניים, לבושים יפה, יש מוסר." - הוא מקנח את שפתיו במפית נייר אדומה ורכה. "לא כמו תל-אביב, הכל רקוב שם." * * * * * "אל תשאל, כולם פה בהיסטריה" - הוא מדווח לי בטלפון - "פוחדים מסדאם ומטילי האנתרקס שלו. מחלקים מסיכות, חיסונים." "לא יהיה כלום" - אני מנסה להרגיע אותו - "זה תרגיל של הממשלה בהסחת הדעת." שרון פוחד מפיגועי טרור. נדמה לו שכולם רואים בו מחבל. טוען שכוחות הבטחון מרבים לעצור אותו. פעם גר אצלי ברמת-גן וחזר לקרית ים מפני שאוטובוס התפוצץ לא הרחק מביתנו. * * * * * "אני לא יכול יותר, זה קשה ויש לי פחד גבהים" - אומר שרון. הוא מתנשם בכבדות, עומד לצד סלע ופוכר ידיים במאמץ. "גם אני לא יכול יותר" - אני אומר - "גם לי יש פחד גבהים. אולי תמשיכו אתם ואנחנו נמתין לכם פה עד שתחזרו." "לאט, לאט" - אומר טיחומיר, המבוגר מאינו בהרבה - "אין סיבה לרוץ. לא ממהרים לשום מקום. אנחנו נלך לפניכם ואחריכם, ככה נגן עליכם מנפילה." שרון מביט בי ואני מביט בו. "מה, גם לך יש פחד גבהים ?" - הוא שואל. * * * * * שרון, עטוף במעיל חום דהה, חיקוי פרווה, רושם בכתב יד עכבישי על הלוח : "בנימין נתניהו". עיניים בוהות בלוח ולשונות משתלחות אל זוויות פה במאמץ. כולם מעתיקים את האותיות המרובעות, את האותיות העגולות, את הזנבות המתנוססים פרא מעליהן. בנימין נתניהו. שרון נע בגמישות מפתיעה בין הלוח לתלמידים החדשים שלו. הוא נראה מאושר בדרך ההססנית השמורה למשהו שעתיד להסתיים, שודאי ייגמר ברע. אני יושב בצד השולחן המוארך, מכורבל בחליפה, כפול סנטרים, מכובדות עסקית. כולם מגניבים אליי מבטיםת הופעתי בטלוויזיה לא מזמן. שרון נאבק בגיר, במעיל המציק, בלוח. פתאום הוא פונה אלי : שמואל, עוד משהו, ללמד אותם עוד משהו ?" "לא" – אני עונה – "עד כאן זה מעניין מאוד." הוא מחייך, הפנים שלו מתקמטים. הוא מניח מידו את הגיר בשלווה, במקום במדוייק בשולי המשטח השחור. "השיעור הסתיים" – הוא אומר ומקשיב בארשת חלומה לרשרוש המתגבר של הניירות ולהמולה הרגילה של כסאות מוסטים ושיחות של הרגע האחרון. ביום שהנאצים חזרו הניה יושבת על גדר האבן המסותתת שלפני הבית. רגל אחת, עטופה בתחבושות עבות וצהובות, פשוטה קדימה. היא מגרדת מעל התחבושות בהיסח הדעת, כאילו הגירוד הזה אינו שלה. "בגיל שלך לא מבינים עוד כלום" - היא אומרת לי ואני מהנהן. אבל זה לא מפריע לה. כמו הרגל, אני לא ממש מכאן. באיטיות כבדה היא חוזרת ומספרת לי ואני שב ומאזין כמו בפעם ראשונה. הנאצים העלו את כולם בלהבות בבית הכנסת הישן מעץ. כל אחד יכול להיות נאצי והם יכולים לחזור מכל פינה, בכל זמן. אז היא עומדת ופניה אל שבילי העפר וגבה אל הבית שלה שהתריסים שלו מוגפים. ככה עמדה מדי יום שעות ארוכות, עד שהוורידים שברגליה נדלקו והרופא שהוזעק אליה ציווה עליה לשכב במיטה אם היא לא רוצה נמק ברגליים הצבות שלה. היא לא רצתה נמק. היא שכבה במיטה וחיכתה לשמוע בכל רגע את הדפיקות שלהם על הדלת שלה, שגם היא היתה מעץ ולפחות פעמיים ביום בערה בצבעים אדומים וצהובים. אלו היו דפיקות מיוחדות, חלולות וקשות, מהדהדות כמו מגפיים על משטח קשה. היא כבר הסכינה לדפיקות האלה. היא ידעה שזו רק שאלה של זמן ושל מקום עד שהצבעים האלה יטפסו בחרך שבין הדלת למשקוף. כשהכל יהיה נכון להם - הם יחזרו. לפעמים מצאה שהיא ממתינה להם בקוצר רוח של מי שמעונה. משאלה פרועה להצרף באותה האש. בכתה בכי של חוסר סבלנות ושל זעם. האמינה שאם היא תרצה מספיק חזק אין כוח בעולם שימנע מהם לבוא אליה. לפחות את זה הם חייבים לה - היא חשבה ודי היה במחשבה הזו להעלות חיוך על השפתיים השדופות שלה. מה שהצחיק אותה זה שאיזשהו נאצי חייב משהו לאיזשהו יהודי. בתום שבוע לא יכלה יותר לשכב. צללים טיפסו על הקירות והיו כל מיני קולות של גיצים ושל בשר חרוך בדלת. היא היתה מוכרחה לפתוח ולנקות הכל. הריח כבר היה בלתי נסבל. היא ידעה שצריך לשלם מחיר בשביל להפטר מהם ואפילו יותר כדי למנוע מהם לחזור. אז היא קמה מהמיטה ונעמדה על הרגל שלה שהיתה מרושתת בכחול ובירוק של שיש. שפתה קומקום של מים על פתיליה. נטלה סחבה גדולה וטבלה אותה בנפט ונעמדה אל מול הדלת והמתינה. בינתיים, כדי להעביר את הזמן אחורה, היא זכרה. היא זכרה באופן מאומץ, עם לשון בין השפתיים. זכרה לעומק והזכרון פעם ברקות שלה בפעימות סדורות שהביאו רווחה למוח שלה. המים רתחו והיא שפכה אותם על הרגל שלה כדי להפחית את הכאב. כשהמים פגשו בעור הם קילפו אותו והוא נשר על הרצפה בגוון חלב ערפילי. היא יכלה לראות אותו מתכווץ עליה ונושר. היא יכלה לראות את החיים שלה נחשפים מתחתיו בפעימות סגולות ומאדימות. עד כדי כך היה לה חשוב לראות אותם כשהם חוזרים, לא להתפס שנית. אף אחד לא בא באותו היום. גם לא הנאצים. היא סתם עמדה שם על רגל מעושנת, לופתת קומקום המהביל. היא חשבה על הצריחות של האנשים המתכווצים בתוך המדורה ועל הגיצים. זה היה חסר תכלית. אז היום הזה נגמר בכעס גדול שאיתו הלכה לישון. בבוקר הציתו את הדלת שלה בצבעים צהובים ואדומים. כשהם פגעו לה בעיניים, נהייתה לה מדורה בהן. הכל היה אדום ונטף על הקירות הפנימיים של העפעפיים שלה עד שהיא העדיפה לפקוח אותן ולהתבונן באור. אלפי האיכרים עמדו מסביב והריעו וזרקו פנימה קש וקלשונים. אבל זה לא פטר אותה ממה שהיה עליה לעשות גם הבוקר הזה שבא עליה בליאות. היתה משוכנעת שהיא מתקרבת אל פתרון. הרגישה כוח חדש אל מול האש והזעקות שלהם והדם השחור שזלג והתנדף מכל הקירות של בית הכנסת, עץ מפוחם. היא ידעה שזה יפתיע אותם מאוד. הם לא מצפים לזה מיהודיה עם בעיות כאלה ברגליים. בכל זאת יכלה להפתיע אותם ולהתענג על המבטים שלהם כשזה יקרה. אסור להתרשל או להתפנק עכשיו. אם יחזרו, היה תלוי רק בה. ראתה בעיני רוחה את קירות בית הכנסת שואבים אליהם בחזרה את העשן, את להבות האש, את קרעי העור המפוחם, את שלוליות הדם המשחירות, את חשרות הזבובים הירוקים והשמנים, את הצחנה. היא קמה מהמיטה והיה קר. היא התעטפה בחלוק ישן שלבד שלו היתה תחושה של וילון מחוספס, ארוג. היא דשדשה על הרצפה העירומה והציצה מבעד לחלונית מתכת של תיבת הדואר. בדיוק מול התיבה שלה התפוצץ ורד בר באדום. האדמה ידעה. האדמה הרגישה בכוח החדש שניתן לה. רק האדמה היתה בקשר טוב עם הרגל המתקלפת וחשופת הורידים שלה. מיהרה לסגור את הדלת ולהשען עליה בגבה. דימתה שהיא בסרט טלוויזיה. מחשבות כאלה הרגיעו אותה כי הן הוכיחו לה שיש משהו אחר, עולם שאין בו נאצים. עולם של טלוויזיה ושל גיבורים שנשענים בגבם על דלתות. עולם של שיזוף וקרם ידיים. אבל אז חשבה : למה הם נשענים בגבם על הדלתות שלהם, זה בגלל שהנאצים חוזרים והם יודעים את זה. אסור להם לומר את זה במפורש אז הם רומזים לנו. אבל הדלת תפרץ למרות כל הגבים השריריים האלה. הנאצים לא יחזרו בכוח כי בכוח הם כבר נכשלו. הפעם הם יחזרו באהבה. היטלר כשגילה את המיקרופון, עשה בו שימוש וכשגילה את הטלוויזיה, עשה בה שימוש וגם כשגילה את האולימפייאדה. אז מה ימנע ממנו לגלות את האהבה ולעשות בה שימוש ? מה ימנע ממנו להתאהב ולאהוב ולצחוק בשיניים צחורות וסדורות בפרסומות לנאצים ? רק אנחנו יכולים למנוע את עצמנו מליפול במלכודת הזו. רק אנחנו יכולים שלא לאהוב בתגובה לשימוש הציני שהנאצים שיחזרו יעשו באהבה. רק מי שהיה שם, מול התבערה, יכול להבין את הדרכים המיסתוריות שבהן חוזרים הנאצים. כעת עמדה ובכתה בבדידות ובעליבות אל מול הקירות הבודדים והעלובים בדירה הבודדה והעלובה שלה. זה היה שלב ראשון. הוא יקנה לה כוח להלחם בהם. בינתיים זה היה פשוט בכי מתיש, מאלה שאדם בוכה אל עצמו. הרגל שלה המותכת גירדה לה והיא העבירה עליה כף רגל שנייה מגויידת משהו. היא הסתכלה בדאגה בשתיהן. היא קיוותה שהן תחזקנה מעמד ולא תבגודנה בה. היא קיוותה שהן לא תגרומנה לה לעשות משהו מטופש, להזעיק עזרה, להכנס מתחת לברז מים, לגלגל שמיכה לחה. בעיתון קראה שאסור לפקע את השלפוחיות ושאסור להוריד את העור ואת הגלדים. גם לא היה זמן לזה. היא דידתה אל המטבח וסחבה בגרירה מיכל פלסטיק ומשפך בקצהו אל מרכז החדר. היא חשבה בזעזוע שהכוח הזה שיש לה הוא כוח שהיא גנבה מהם. ככה בדיוק הם גררו ג'ריקנים מלאים ושפכו אותם מסביב לבית הכנסת ביסודיות נאצית טיפוסית, עם קריאות עידוד ועצות למכביר. ייתכן אפילו שהתעורר ויכוח. בעיניהם היא לא היתה אדם אבל זה לא מנע ממנה להתנהג כמו קוף, כמו תוכי, על דרך החיקוי. זה לא מנע ממנה לשדוד מהם את האש שלהם כדי להביא אותה אל כל מי שעוד לא נשרפו בה. היא זכרה מספיק כדי לדעת שהם יכולים לנקר לה את הכבד שנים בלי לגמור אותה ושהיא אותם עושים את זה בעיניים כלות. גם את העיניים הם יכולים לקחת לה בסוף. לכן היה עליה למהר. ביעילות שפכה בפינות כמויות מדודות של הנוזל הדליק. בקפדנות וביסודיות קירבה אל כל אחת מהפינות את הגפרורים שהיא הכינה מבעוד מועד. הלהבות היססו בהתחלה בכחול ורק כשהיו משוכנעות בנאציות שלה, בערו בגדול ובכתום. הן קיפצו סביבה והשחירו את הסיד הלבן של הקירות. ברגע שישחירו אותה, הנאצים כבר לא יוכלו לבוא. זה כמו שאם שורפים עיגול של דשא סביב הבית, האש לא יכולה להתקרב אליו. ככה הם יכלו לחזור : רק באמצעותה, בשכונה הזו, בכל אופן. היא רצתה לחייך כי היא היתה בטוחה שהנאצים בכלל לא יאהבו את הרעיון הזה, שלא תהיה להם דרך להעניש אותה. אבל היא נזהרה. למרות שידעה שעכשיו זה כבר בטוח לחלוטין להפנות אליהם את הגב - התיישבה על כסא מנצרים קלועים, פניה אל הדלת, מחכה. כל מיני דברים נפלו מאחוריה. רק לפי הרעשים הבינה מה נפל. האש התפוקקה והתנפצה ולחשה כשנתקלה במשהו מעניין במיוחד, שהזכיר לה את העבר שלה, למשל, כשאיכלה תמונות של בית הכנסת הבוער. האש ידעה להעריך נוסטלגיה. היא ידעה שהם יחזרו להעניש אותה על החוצפה שלה ועל כך שמצאה דרך החוצה, הרחק מהם. היא לא השלתה את עצמה : בכל זאת הם היו הנאצים והיא רק יהודיה אחת. היא לא חשבה שהיא עומדת לשנות את תוצאות המאבק. בסך הכל התכוונה למנוע מהם לחזור לרחוב הקטן הזה, לבית המשותף הזה, לדירה הבודדה הזו, אליה. ניתן היה לגמור את כל זה במשא ומתן ומבלי להזקק לאמצעים כל כך דראסטיים אבל היא לא שכחה שאלה נאצים ומה שהם עשו לכל אלה שאיתם כרתו הסכמים. אי אפשר היה להאמין להם. כך טיפסו הלהבות מאחוריה והגב שלה התחמם ובמצח שלה ניבעה זיעה והשיער השחור-אפור שלה נדבק לה לצוואר ובין השדיים שלה הלב הלם. היא חיכתה. היא שמעה את הדפיקות שלהם על הדלת שלה מעץ. בדיוק כמו שדימתה שנים, הדפיקות האלה והדלת הזו והיא על כסא הנצרים, כבר הרגל שלה מעלה עשן וחם לה מאוד בעורף, בוער. ככה בדיוק, אפילו פרט אחד לא שונה. אבל היא רק חייכה חיוך גדול. היא ידעה שהזמן הוא לצידה. הפעם לא יהיה להם לאן לחזור. שירגישו קצת יהודים, זה מה שהיא חשבה על הדפיקות החלולות והקשות שלהם. שירגישו קצת איך זה להיות בחוץ כשהאש בפנים. שירגישו מה זה כשמסרבים לפתוח לך, אפילו כשאתה מתחנן ומאיים ובוכה ומבקש יפה ומאיים. זה שאתה נאצי לא מקנה לך זכויות יתר כשהאש בוערת. אולי להיפך. אולי להשרף בתוך בית כנסת זה פחות נורא מאשר לראות את זה. אולי הנאצים הם הקורבנות האמיתיים, חוזרים כל הזמן, כמו מחשבה טורדנית, כמו כפייה, אל האש הזו שהם הציתו. אבל היא לא תתרכך. היא לא תוותר להם. הם נאצים. זה גורל, צריך לשאת אותו. לא צריך לבכות כמו יהודים. לא לכל אחד יש בית כנסת להשרף בו. "לכו מפה" - היא זעקה והאש חדרה אל תוך פיה וחרכה את לשונה - "לכו מפה." ואת היהודים הזהירה : " הנאצים חוזרים. הם חוזרים." אחר כך אפפה אותה האש והקולות שהיא עשתה וכל הפצפוצים ורחשים האלה, זה לא אפשר לה לשמוע את הדפיקות הנמשכות על הדלת. היא לא שמעה שום דבר חוץ מאשר את הצחוק הגדול שהלך וגאה בה, מבפנים והציף את כל המוח שלה בצבעים צהובים ואדומים. כשהוציאו אותה משם, היתה הרגל שלה עיסה אדומה של בשר ושל עור מדלדל. סכו אותה במשחה צהובה בעלת ריח רע ועטפו אותה בתחבושות ושלחו אותה חזרה לביתה שהיה ליד ביתי. באוטובוס העירה אני באוטובוס שנוסע העירה. בתחנה המרכזית ארד ממנו, אחליף אוטובוס ואסע מרחק קצר, כמה דקות, לכלא. חומות הכלא יישקפו לשמאל האוטובוס, צהוב חימרי, גדרות תיל, מגדלי שמירה ריקים. הגשם ודאי כבר יצר ביצה ובה קולאז' של נעליים גבריות. אני חושש לחצות את הביצה הזו. היא מטעה, יש בה שטחים שנראים מוצקים והם שלוליות עמוקות. אחרי זה אני צריך לנקות את נעלי ההתעמלות שלי שעות באבנים ובענפים שאני מחלץ מהאדמה הרטובה ליד הביתן שלנו. אבל זה עוד רחוק. כרגע אני עולה ומתיישב ליד גבר לא מגולח, לבוש ברישול, משקפי קרן שחוקים מודבקים על גשר אפו במין אגד חום. הוא מדיף ריח זיעה קרושה ומתבונן ללא הרף בשעון מעורפל זגוגית ובטבעת זהב מרובעת וחרוטה על הזרת שלו. האוטובוס מהביל, כמו יער טרופי על גלגלים. אנשים נדחקים זה אל זה במעברים, דוחקים לפניהם סלים ארוזים בכבלי ניילון, ילדים מצווחים ואת גופם המיוזע. לכולם מתפשטים כתמים כהים על הבגדים, בעיקר מסביב לבתי השחי. הספסלים כבר מלאים. אנשים מוחים אדים מהחלונות בתנועות מעוגלות ומצמידים אליהם אפים אדומים וקפואים. הם מתעלמים בהפגנתיות מהדוחק ומהזקנים שנועצים בהם מבטים מלאי כעס וציפייה. הדרך ארוכה והנוסעים מתאימים את גופם למושב בתנועות קטנות של חוסר מנוחה. בפיתולי האבן של התחנה המרכזית, בין בתים אפופי כביסה מאובקת, לכביש המהיר. הנהג מגביר את הרדיו ומוסיקה מזרחית ניתכת מהרמקולים. אנחנו נרתעים ממנה, אבל לא מבקשים מהנהג להנמיך, בקרוב יש חדשות. בינתיים המחשבות יכולות לנדוד, העיניים לבהות פנימה, הצוואר להמתח בנסיון לראות ולו חלק מהנוף. עד שהשידורים נקטעים בבהילות מוכרת. ברקע, זעקות חלושות, צופרי אמבולנסים, כנפי מסוק מכים באוויר במקצב משטרתי. קולות שבדרך כלל הם סמכותיים ועכשיו מוכי פאניקה והלם, ניחרים. מדי פעם עוצר אלמוני ומתאר מה שהוא רואה, בוכה, מלעלע. לכתבי השטח כבר אין מילים והם משדרים נהמות ונאקות, אורגיה של בשר מעושן. כולנו קפואים בתנוחה של לפני המבזק, פסלים של בעתה. אחד עם יד מחטטת בנחיר, אשה שמנה מחזיקה סל כבד, השכן שלי מסובב בבלי דעת את הטבעת על הזרת שלו. ברדיו אומרים שיש סכנה לפיגועים נוספים באוטובוסים, שאנחנו צריכים להיות זהירים ולבחון בשבע עיניים כל אחד שעולה לנסיעה. לא לבטוח – כך רשויות הבטחון – להפגין עירנות, לבדוק חפצים חשודים, להזעיק את הנהג אם רואים מישהו חשוד, או שהתנהגותו חשודה. האוטובוס כמעט עוצר מנסוע, כל כך הוא לכוד בשיירה צופרת של מכוניות, שמש קופחת עכשיו, האספלט מתחיל להבריק ברתיחה. אני חושב בבהלה שאני אאחר לשוב לכלא. הסוהרים אמרו לנו שהם לא יקבלו שום הסבר ("אפילו אם אלוהים יורד עליכם"). עליי להיות בכלא בשעה היעודה ולא – יישללו ממני כל ההטבות ואני אשלח למתקן כליאה קשה יותר, אולי בבאר שבע. אני שואל את עצמי אם פיגוע המוני זה הסבר או כוח עליון. אחר כך אני חושב שאין כוח יותר עליון מהסוהרים בבית הסוהר. זה מעורר בי חיוך והמתח שלי פג במקצת. לפחות הם לאומנים, ימניים, יבינו שאסור לתת לטרור לשבש את השגרה. אסור לשלוח אסיר יהודי לכלא גדוש ערבים בגלל מחבלים ערביים שרצחו עכשיו יהודים, ככה אני אציג את זה, ככה אני אתחנן. היה משהו מרגיע במחשבה הזו. חשבתי כמשפטן : אני חייב להוכיח שבשעת הפיגוע הייתי באוטובוס. בנסיבות אחרות, זה נקרא אליבי. בכלא מרבים להתעסק בהוכחות. האסיר מוכיח שהוא בסדר, הסוהר מניח שהאסיר מרמה אותו, אבל גם הוא חייב להוכיח את זה. משחק של צייד וניצוד, רק שהתפקידים מתחלפים כל הזמן. קמתי מהמקום. השכן שלי התנער מההזיות שלו ונתן בי מבט רע. העברתי רגל בנעל בוצית מעליו והצבתי אותה בזהירות בין שני סלים גדושים. נשים משופמות מחו אגלי זיעה משפתיהן במטפחות סינתטיות ופנו אליי בשפה זרה. הן דחפו את הסלים ברגליהן, יותר מחווה של רצון טוב מאשר פינוי מקום של ממש. עכשיו עמדתי ואחוריי תחובים בפניו של הנוסע שלידי, יכולתי להרגיש את הנשימה שלו, חמה ולחה, בבד המכנסיים. עוד רגל ואני על רצפת האוטובוס, שוקיי עמודי הרקולס וביניהם זורם ים של מצרכי מכולת ארוזים ומחווטים. צעד אחר צעד אני מתקרב אל הנהג, אנשים מצטודדים לפנות לי דרך, אני יוצר אדווה אנושית בעקביי. אני אומר לעורף הפרי שלו : "אני אסיר". השרירים שלו מתקשחים אבל הוא לא מפנה אליי את הפנים וגם אינו עונה לי. "אני אסיר" – אני חוזר – "תוכל לכתוב לי בפנקס הזה (אני מושיט לו פנקס אפור כריכה של בנק הפועלים, אין לי עט) שהייתי באוטובוס שלך בשעה הזאת ?" הוא מצדד אליי את ראשו, פוזל מזווית העין אל הדרך (ממילא אי אפשר להתקדם בה) : "(מודגש) אתה אסיר ? מה כבר עשית ?" (אינטלקטואל לבנוני וחובש משקפיים עגולים שכמוך) בסביבתו המיידית מאזינה לו אשה לא צעירה אבל מצובעת פנים וזקורת שדיים. הוא שם לב לשדיים שלה. היא שמה לב לשרירים המתקשחים שלו. שניהם שמים לב לתשובה שלי שהיא : "בנקים". "בנקים" – חוזר הנהג וצוחק וגם האשה שלו צוחקת, חושפת שיניים מוכתמות בוורוד – "תביא, אני אחתום לך". הוא מסיר יד מעל ההגה, נוטל ממני את הפנקס ופותח אותו בעמוד האחרון והכל בתנועה אחת. מסיר יד שנייה וכותב במאמץ ובלקיקת שפתיים כמה מילים. הוא מסיים בשרבוט הינף של חתימה. מאחוריי מתלחשים אנשים. מהתשובה שלי אפשר להבין הכל, מתרמית ועד לשוד בנקים. אולי אני אלים ? דווקא אלה שנראים הכי תמימים … אני יכול להיות גם ערבי, בימינו כבר אי אפשר להבחין. בתוך קורי הלחישות האלה, מאוזן שעירה לאוזן חלקה, מפה מרוח באדום לפה יבש משורטט בשרידים של אוכל – אני חוזר למושבי. שוב רגל ועוד רגל, הפעם קדמת הגוף שלי אל פניו של השכן. הפנקס בכיס. אני רגוע יותר, עכשיו מה שיהיה – יהיה. בקצה המודעות אני שומע אשה אחת, קול צדקני, שורק : "תרדי עכשיו או שאני קוראת למשטרה". אני פוקח עיניים ומנסה לאתר את המהומה. זה מעט מאחוריי, אבל הקולות מתקרבים והאשה דוחפת לצדדים נוסעים שנתלים בידיהם מלולאות מהתקרה. לפניה נמלטת, בהבעה רדופה, אשה צעירה בהרבה. יש לה מבט מיוסר על פנים גסי מתווה, השפתיים המלאות שלה פסוקות מעט כשהיא נושמת במהירות, ביד אחת היא תומכת בחזה שלה ובשנייה היא אוחזת צרור ניירות כתובים בערבית צפופה. "נהג" – כמה קולות – "יש פה ערבייה". "תתן לה לרדת מייד, אני לא נוסעת באותו אוטובוס עם מחבלת" – צווחת מישהי ואחרת : "אולי היא מסוכנת, בדקת אותה כשהיא עלתה ?" הנהג מרוכז בנסיעה צפופה, מתמרן בין מכוניות קטנות שהוא מתקשה לראות. מפריע לו הרעש והוא פונה אחורה, בלי לבלום ושואל : "מה יש, מה קרה". "יש פה ערבייה" – מתנדבת מישהי להסביר לו – "היא עלתה לאוטובוס ואולי יש לה מטען נפץ בבגדים". "תוריד אותה מפה, היא מסוכנת" – משלים מישהו אחר. "אני לא מוריד אף אחד ששילם את הכרטיס" – פוסק הנהג ונפנה חזרה אל הכביש. שתיקה נדהמת. הוא לא נראה כזה, הנהג. מישהו מנסה להסביר לו את חוסר ההגיון בהחלטה שלו : "אתה לא יכול לדעת, היום גם הנשים שלהן, ראיתי בלבנון, זה משהו, מתפוצצות כמו כלום, אין להן בעיה …" האשה שזיהתה את המחבלת מאיימת עליו : "תן לי את הפרטים שלך, אני אפנה לממונים עליך, אתה יכול לשכוח מהעבודה שלך". הערבייה עומדת דמומה ומאזינה. רק כשנוסעת מסננת לעברה, בלחש : "רוצחת ילדים" – היא מתעוררת, כמו מסיוט. "אני אחות" – היא צועקת, שכל האוטובוס ישמע – "כל היום אני מטפלת בחולים, שלנו ושלכם, כל היו בפצועים, שלנו ושלכם, למה אתם מתנהגים ככה ?" העברית שלה אינה טובה במיוחד, אבל באוטובוס הזה די בה כדי לעורר ויכוח. יש לה תומכים. "מה יש לכם ממנה, סתם נוסעת, זה לא יפה איך שאתם מתנהגים". יש מי שמפחדים באמת. אני יכול לראות את זה על הפנים שלהם, בדרך שבה הם אוחזים את המעקה המתכתי שלפני המושב שלהם בפרקים מלבינים, במבטים מתחמקים, כתפיים שמוטות ופנים כבושים ברצפה המטונפת. בהחלט ייתכן שהיא מחבלת. בשלב הזה כבר מאוחר מכדי לעצור את המהומה. השכן שלי מחליף מהלומות מילוליות במבטא כבד עם מישהו. נשים מאשימות זו את זו בצביעות ובפרימיטיביות. הנהג מתעלם לכאורה, מקשיב בהטייה קלה של הראש, פוזל מדי פעם אל המצובעת, שמשתתפת בעירנות, לכבודו, בויכוח הזה. יש מי שדוחפים את הערבייה בתנועות סמליות, בגב היד, בלי רוע. כולם משתדלים להמנע מלהתבונן בה. היא אוזרת אומץ, מתקיפה בחזרה : "איזה אנשים אתם, אני אחות רחמנייה, אז מה אם אני ערבייה, זה אומר שאני מחבלת ?" השכן שלי פונה אליי : "מה אתה אומר" ואני אומר שאני חושב שאם היא היתה מחבלת היא כבר מזמן היתה מפוצצת את האוטובוס על נוסעיו. "הנהג אינו עוצר כבר בכמה תחנות מרוב שאין מקום" – אני מזכיר להם – "והיא עומדת באמצע ואין לה שום בעיה להתפוצץ ואין לה סלים, או משהו" השכן שלי נהנה וטופח על צידי גופו בידיים שעירות, אני בצד שלו. כמה קולות מעודדים אותי : "תמשיך, תמשיך, תנו לו להמשיך". אין לי מה עוד לומר ואני משתתק. הערבייה מתבוננת בי במבט תוהה. היא לא בטוחה אם הבינה נכון: אני חושב שהיא מחבלת או לא ? "ומי אתה שתגיד לנו, אם מותר לי לשאול" – זו האשה שדרשה מהערבייה לרדת. הקול שלה צרוד מהצריחות והפנים שלה משולהבים. פסי איפור ואודם מרוח מנמרים את הפנים שלה והיא מלווה את השאלה שלה בקשקוש צמידי זהב על פרק ידה. "הוא אסיר" – מנדבת לה האשה של הנהג. היא מתבוננת בי במבע של נצחון ואחר כך בנהג. הוא מגביה מבטו אל המראה והעיניים שלו רדופות, הוא מפחד שהוא מאבד שליטה. "אסיר" – צורחת המשולהבת, כך שכל האוטובוס ישמע – "מצא מין את מינו והעורב את הזרזיר : אסיר וערבייה ! אולי בכלל גם אתה ערבי, אדוני ?" "אני לא ערבי" – אני משיב בנחת – "אני מחונך". היא מאבדת את השליטה בעצמה : "בן זונה, מניאק, תראו מי שמדבר" – וכאן היא גוחנת לעברי ושורטת את פניי בציפורניים שבורות ועליהן טלאי לכה – "אסיר חרא וערבייה זונה מסריחה, מסריחים לנו את האוטובוס" – השכן שלי אוחז ביד שלה המושטת וקם למחצה ממקומו, מסובב את היד בחצי עיגול אלים. היא פונה אל הקהל שלה וזועקת : "הם ביחד, כל החבורה הזו, הם מסוכנים, תעצור, נהג, תקראו למשטרה". אני לא מגיב. גם ככה השתטיתי, אסור היה לי להשתתף בויכוח הזה. אסיר שמעורב בקטטה מוצא את עצמו בבית המעצר וחולפים כמה ימים עד שהוא חוזר אל המקלט הבטוח, יחסית, של בית הסוהר שלו. הכל יכול לקרות בבית המעצר, בתופת של גופות מיוזעים, מכורים לסמים שצורחים ומטלטלים סורגים, מזרקים מדממים ווילונות עשן. הייתי שם שבוע ועכשיו עמדתי לחזור לשם, הייתי משוכנע. הנהג בלם בצד הדרך, קם ממקומו והביט בחוסר ישע בערבייה שנדחקה בין הנוסעים להמלט החוצה. כמה נשים רישתו את ידיהן והערבייה נלכדה, מפרפרת, מכה לכל עבר, יובלים שקופים ניגרים על לחייה. היא השמיעה קולות קטנים של אימה והתנשמה בכבדות, אבל הנשים לא הרפו ממנה ורק אחזו בצעיף שלה ובשולי המעיל וליפפו אותם סביב ידיהן, עד שהערבייה התקשתה אפילו לנשום. הנהג פתח את דלת האוטובוס בשריקת אוויר דחוס וירד למטה, אל שולי העפר של הכביש. מהחלון שלי ראיתי אותו מאותת בנפנופי ידיים נואשים למכוניות חולפות. מישהו עצר ושוחח איתו דרך חלון המכונית ואז המשיך בנסיעה. הנהג שלנו הביט אחריו, הביט באוטובוס בחוסר אונים ולבסוף החליט לטפס אליו בחזרה. התיישב במקומו בכבדות, חצי מסב לעברנו והמתין. כעבור דקות ספורות הגיע מכונית משטרה וממנה ירדו שני שוטרים. אחד היה מבוגר, כבד גוף ודל תנועה. עווית חלפה בפנים הוורידניים שלו כל כמה דקות והוא הרבה לנגוע בעצבנות בקת אקדח השירות השחוקה. אבל מי שדיבר היה השוטר השני, נער מחופש, חתימת שפם, גוף צנום ולולבי, ידיים אנורקטיות ועיני תכלת דלוחה. הוא ניפח את חזהו ומשך את כתפיו לאחור, כדרך שעושים מי שמבקשים לכפר על נכסים גופניים דלים. "מה קורה פה ?" – הקול שלו היה עבה במפתיע ודי היה בניגוד הזה כדי להדמים את כל הנוסעים. נדחקה אליו המשולהבת ותוך תחיבת אצבע מיוזעת ומעוקלת בחולצת המדים הרפויה שלו, הסבירה : "היא מחבלת והוא אסיר ושניהם התכוננו לפוצץ את האוטובוס הזה". "בלבול ביצים" – רעם השכן שלי – "זאתי אשה היסטרית, בפאניקה, פסיכית על כל הראש, תראה מה שהיא עשתה לו בפנים וזאתי, ההיא" – הוא מצביע בזרת מגודלת ציפורן לעבר הערבייה – "בסך הכל ערבייה, אחות, או משהו, נוסעת, כמו כולנו, שילמה כרטיס" – השוטר פונה אל הנהג וזה מהנהן. "אני אומרת לך …" – מתחילה ההיא לצווח אבל השוטר קוטע אותה : "אם תמשיכי ככה, גברת, אני אעצור אותך על הפרת הסדר …" "גם כן שוטר …" – היא מאנפפת אבל הקול שלה שקט בהרבה ומהסס "… ואולי גם על העלבת שוטר במילוי תפקידו ?" – מציע השוטר והיא נאלמת כליל, משפילה מבט ונסוגה בהליכה סרטנית אל הסלים שלה. "מי האסיר ?" – שואל השוטר הותיק יותר והיד שלו מלטפת את האקדח בלי הפסקה. אני מזדהה. "אתה בא איתנו" – הוא פוסק – "היתר ממשיכים בנסיעה, גם את גברת" – הוא פונה באדיבות מוגזמת עד כדי עלבון אל הערבייה – "רק אל תעשו בעיות" – הוא מזהיר את כל הנותרים – "שישי היום, עוד מעט שבת, סעו הביתה בשלום, יש למשטרה דברים יותר חשובים לעשות מאשר להפריד בין נוסעים!" הם מושכים אותי מהמושב, בלי להעיף בי ולו מבט ואני, חצי נגרר על ברכיו של השכן שלי, מחלץ בקושי את שקית הניילון שבה אני שומר את העיתונים ואת הארנק שלי. האצבעות שלהם תחובות מתחת לבתי השחי שלי כמו צבתות וזה כואב. אנחנו יורדים למטה, השוטר טופח על האוטובוס וזה משתלב בפקק. אנחנו עומדים על אם הדרך ומתבוננים בו מתרחק. השוטרים מלבישים אזיקים מבריקים על שני פרקי הידיים ועל שני פרקי הרגליים שלי ואני נע בכבדות אל עבר הניידת. הם פותחים את הדלת האחורית ומסמנים לי לעלות, אחר כך הם דוחפים אותי פנימה וסוגרים את הדלת בחבטה. חשוך בפנים ורק אור לבנוני בוקע מן החוץ בקרניים מסודרות. אני רואה את הגבות והצווארים של השוטרים כשהם מתיישבים במושבים הקדמיים. אחד מהם פונה בחצי סיבוב ואומר אל האפלה : "זה אוהב אתכם, זה אוהב ערבים", כמעט אפשר לשמוע יריקה בקול שלו. רק אז אני מבחין בדמויות הרבות שגודשות את התא המחניק הזה. כולם מחייכים אליי בשיניים זאביות ומביטים בי בעיניים שרק הלובן שלהן נראה ומשקשקים באזיקים שלהם. "מאיפה אתה, ילד יפה ?" – אומר אחד מהם ומתקרב ומתיישב לצידי. היד שלו מונחת על הברך שלי, ללא תנועה. המבטא שלו ערבי. אסיר של נייר "מה אתה רוצה, שמואל, לא, באמת, מה אתה רוצה ממני ?" עמדתי ועלבון הסיפור החדש שלי בידי. מאחורי מחיצות גבס, כבשו עובדות את עיניהן בדפים גזורים ומסומנים. פניו של יובל האדימו וזקן התיש שלו רטט. ידו הגדולה, פשוטת אצבעות שואלות באוויר. עיניו נלטשו בי, גדושות נימים במבט דגי. "סתם" – אמרתי לו – "אני אוהב להתבונן בחלונות של אחרים וכתבתי על זה סיפור." הוא הטיח בי תנועה של ביטול והפנה אליי גב בטקסיות מופגנת. נזוף, חזרתי אל מקומי, כיסא מזכירה מסתובב, לא נוח, אל מול מסך מחשב בשחור-לבן. בהעדר, תקתקתי באצבעות קשויות על לוח המקשים, תרגמתי משהו מאנגלית לשעברית. יובל אמר לי : "שמואל, הכנס אליי בבקשה". חציתי את המסדרון העמוס בכורסאות קבלה מרופטות ובדלפק רעוע ודפקתי על הדלת הסגורה תמיד. "כן" – בחוסר סבלנות. כשהתיישבתי על כורסת העור בחדר המרווח, הדליק יובל וכיבה את מערכת הסטריאו המשוכללת ואת הטלוויזיה שתלתה מול עיניו, מן התקרה. "תראה" – אמר והעווה את פניו בחיקוי למחשבה מעמיקה – "כשטלפנת אליי מהכלא וביקשת לעבוד אצלי, לא היה לי קל להיענות בחיוב. אנשים הזהירו אותי מפניך, אתה מבין" – הוא הצית סיגריה, הוא התעסק בלהצית סיגריה, שולף אותה מהקופסא, מקיש בה, קוטם אותה, המצת, האש, פליטת העשן הראשונה. "אמרו לי, למה לך צרות, למה לך להסתכן, הבן אדם נוכל, עבריין" – הוא גחן כלפיי וחיוך רע הפציע בפניו – "אתה כבר קיבלת את ההזדמנות שלך ומעלת באימון. החברה נתנה לך צ'אנס, היית שייך לעילית ודפקת את עצמך. נכון שעשו ממך דוגמא והעונש שלך חמור ללא תקדים – אבל כך היה גם האשראי שניתן לך, מבין ?" הבנתי בהכנעה וביקשתי ממנו סיגריה. הוא הטיל כלפיי את הקופסא כולה בפרץ נדיבות. "אתה היית גדול פעם" – המשיך והתרגש מזה שאני יושב מולו – "ועכשיו אתה עובד אצלי. באת משכונת עוני, כמוני. גם אני גדלתי בין עבריינים, בלי כסף, אבא שעבד כל חייו ולא יצא לו כלום מזה. תראה אותי עכשיו ותראה אותך. עשית טעות, אבל הבעייה שלך שלא למדת כלום ממנה". הוא טיפח את הזעם שגאה בו. בשתי אצבעות של ידו האחת הקיש בגיליון כרומו של עיתון שהחזיק בידו האחרת : "בשביל מה נתת את הראיון הזה ?" – קולו התרומם לכדי אנפוף צורמני – "למה זה טוב ? אתה פוחד שלא תתפוס זיונים ? זה העניין ? אתה חושב שאותי לא רוצים לראיין כל הזמן ?" – לפתע התכופף הצידה ופשפש במגירות שלו במשך שעה ארוכה, ממלמל לעצמו עד ששלף משם, בקול קריעה, מוסף ישן של עיתון יומי. על דף השער היה תצלום שלו, מזיע במעלה כביש, שמש קופחת על ראשו הגלוי ועל חולצת השרוולים הארוכים שלבש תמיד. "תראה" – אבל הוא סירב לתת בידי את הגליון המצהיב – "לא חשוב עכשיו מה כתוב כאן, אלה מחמאות ולמרות זאת הייתי מאוד לא מרוצה. אף פעם לא יוצאים בראיון כמו שמתכוונים, כמו שמוכנים לצאת. אין שליטה בזה. תאמין לי, נאמר פה שאני התקווה של התחום שלי בארץ ואני מאוד כעסתי. מאז רודפים אחריי שאתן ריאיונות ואני מסרב." הוא שמט את ההוכחה שלו למגירה הפתוחה וחזר ונשען בכורסת העור הגבוהה. "כשתסיים את המאסר, אולי לא תוכל לצאת עם בחורות מרמת אביב ג', אבל לא יחסרו לך נשים. המאמר הזה" – הוא התלהט בכל פעם שנזכר בו, נראה כאילו הוא נעלב אישית – "ידבר רק אל פרחות בכל מיני שכונות עוני, זה מה שזה. בא לך לזיין פרחות ? אתה לא לומד לקח, לא משתנה, כל הנסיון הזה בוזבז עליך." – עכשיו צעק וצווארו התגייד. שתקנו יחד כשסיים והוא עישן בעצבנות, מועך את בדל הסיגריה באצבעות ארכניות ובתנועות מוקפדות. "אני מבין שעוד מעט תגיע הנה מישהי מהטלוויזיה ?" "כן" – אמרתי – "רוצים לעשות עליי כתבה ליומן השבוע". הוא פלט אוויר מנחיריו בלעג ואז : "אני לא רוצה שום אזכור שלי או של העסק" – אמר בחומרה – "ממש שום דבר. אין לי שום בעייה להשיג פרסום בעצמי כשאני רוצה. הרבה רודפים אחריי." "תהיה לך הזדמנות לומר לה בעצמך" – השבתי. "בסדר, אני עסוק עכשיו" – הוא פזל לעבר ערימת עיתונים על שולחנו – "תודיע לי כשהיא תבוא". כשיצאתי, כבר היה שקוע במאמר וחיוך של עליונות ריחף על שפתיו. העברתי את היום כמו תמיד : מוריד חומר מהאינטרנט, מתרגם אותו, שומר אותו כך שליאת תוכל לעיין בו במחשב שלה ברשת, מפטפט עם העובדות האחרות. יובל אמר לי : "בכסף שאני משלם לך, אני לא מעז לדרוש ממך יותר מזה." הוא ביטל כ-"לא נחוצה" תוכנית פעולה שכתבתי, אמר שיש לו ניסיון רב ועדיף לפעול בכלא תוכנית כזו, "יותר פתוח, ביתר גמישות". הוא אמר שהכתיבה שלי יומרנית ומנופחת. הוא הציג רעיונות שלי כרעיונות שלו. תמיד התגאה בפניי על עסקים חדשים שיזם, מחכה לאישור, למחמאה. לרוב החמאתי לו. פעם גולל בפניי את החזון העסקי שלו, בפעם אחרת כעס כשתיארתי את מעשיו בכתב יד של ספר כפי שהיו ולא כפי שחלם שיהיו וכפי שרצה להאמין שהם. בסך הכל הסתדרנו היטב, שני אנשים קשים, מאמינים בגדולתם, לא עשויים לטעות. בשעה שלוש אחר הצהריים הגיעה העיתונאית. היא לבשה בגד שנראה כהכלאה בין רשת דייגים לבין רדיד. היה לה שיער מת ועור מת ואיפור סדוק שהדגיש את הקמטים שהיו פניה. הידיים שלה היו גסות. כשנכנסה לחדרו, לא קם יובל ממקומו. הוא גלש מעט בכורסת העור במה שנראה לי כחיקוי נלעג לחתוליות. הושיט יד חיוורת ומנומרת כתמים חומים לעיתונאית והיא התיישבה, תיק סקאיי גדול על ברכיה. היה לה אגן ירכיים רחב, ארוז בג'ינס מהוה שעבר כביסות רבות מדי. "כן" – אמר יובל בנמרצות – "במה אני יכול לעזור ?" "אני עיתונאית מהטלוויזיה, אנחנו חושבים לעשות משהו על שמואל ליומן השבוע." "שמואל יודע מה דעתי על כך" – קטע אותה יובל – "מה דעתי על עיתונות בכלל. קחי אותי, למשל, אני מסרב להתראיין למרות שיש אליי פניות כל שני וחמישי …" "אנחנו ביום שישי" – אמרה העיתונאית וצחקה צחוק לא צלול, ראשה מוטה מעט לאחור ועיניה מצומצמות – "בכל אופן, אני, למשל, לא יודעת מי אתה ומה אתה עושה." יובל נאנח בשביעות רצון : "את רואה, מה אמרתי לך ?" – אבל זה לא נשמע משכנע. הוא סיפר לה על החברה ועל העסקים החדשים ועל איך שבקרוב הוא עובר למשרדים מרווחים בהרבה ועל כל הרעיונות שיש לו והיא הקשיבה מרותקת. כל אותו הזמן, הגופות שלהם דיברו. גופו הלולבי של יובל היה קפיצי ודרוך ואלים וגופה היה מלא ונשי וכנוע. הוא אמר : "את לא תפרסמי שום דבר מכל זה, ברור ? זה אוף דה רקורד, אני אוסר עלייך" – הוא חייך אליה חיוך לא נעים של איום ושל "אני יודע שאת שלי" והמשיך – "אם תפרסמי את הדברים, אני אכחיש הכל ואתבע אותך. מובן שאין לך מה לחלום על לצלם פה." "חבל" – אמרה – "היינו שמחים להראות איפה שמואל עובד ואותך וכל זה. למה לא, בעצם ?" "בשום אופן !" – יובל קם ממקומו, הקיף את השולחן ונעמד לידה, פיה בגובה חלציו – "תשתי משהו?" היא התלבטה ולבסוף בחרה בקפה ויובל הכין אותו בעבורה במטבחון הקטן במו ידיו. לי לא הציע. כשנעדר, היא לא אמרה מילה חוץ מאשר : "הוא מעניין מאוד, היובל הזה." ואני הסכמתי ואמרתי : "אני צריך לחזור בארבע וחצי לכלא. אין לנו הרבה זמן." היא נפנפה יד שהחזיקה ברשמקול קטן : "מה שלא נספיק היום, נעשה בפעם אחרת." יובל הגיע עם הקפה שלה, מניח אותו לפניה. אחר כך אסף מהחדר כמה ממוצריו ונתן לה אותם. היא טמנה אותם בתיק גדול והשתפכה באשד של מילות תודה. יובל חייך בזאביות. "אני מדגיש שוב" – אמר – "אף לא מילה. החברים הכי טובים שלי הם הבוסים של כל אמצעי התקשורת (כאן מנה שמות) והם לא יאהבו אם תפרי את ההסכם בינינו." "אולי יש לך עבודה בשבילי ?" – אמרה לפתע בחצי צחוק וכאילו הבינה לפתע מה אמרה, ניסתה לחפות על כך : "עכשיו אני אלך עם שמואל לחדר השני, לשאול אותו כמה שאלות." "לכי, לכי" – איבד בנו יובל עניין. ישבנו בחדר של ליאורנה שהיתה בחופשת הריון. ליאורנה קיבלה אותי לעבודה, לימדה אותי מה זה אינטרנט, גירשה אותי מהחדר שלה כשהתחלתי להרגיש בו כבשלי. חודש לפני כן התקשרתי ליובל, שאותו פגשתי רק פעם אחת לפגישה קצרה וביקשתי ממנו שיקבל אותי לעבודה. כאסיר המתקרב לסיום המאסר, יכולתי לצאת לעבודות שיקום ולחזור לכלא רק בערב. יובל הסכים, לא לפני שהתלבט זמן ממושך. את כל זה סיפרתי לעיתונאית והיא אמרה : "אכפת לו ממך". "כן" – הסכמתי – "בדרכו שלו" והיא אפילו לא חייכה, לא הרימה גבות בתמיהה, רק רשמה בקדחתנות, הופכת דפים משורבטי אותיות ענקיות. "הוא מעניין מאוד" – אמרה לפתע – "אני מקווה שאראה אותו שוב". בקול שלה היתה האימה של מי שמזדקנת בלי שותף, מתבלה במיטות זרות, או בין ארבעה קירות עירומים. הן מוכנות לכל, המתפוררות האלה. קבענו להצטלצל, להפגש שוב, לתכנן, כנראה אחרי שהיא תשוב מחו"ל, אבל אני ידעתי שהיא איבדה את העניין בכתבה ושיובל הצליח. אחרי שהלכה, נכנסתי אליו למשרד ואמרתי : "היא התרשמה ממך מאוד" והוא חשף שיניים : "אני מסוגל לגרום לכל אישה לעשות מה שאני רוצה שתעשה, זה הפסיכולוגיה בין הגבר לאשה." התבוננתי בכתפיים השמוטות והצרות שלו, בחזה הקעור, בצוואר הגרום, באניצי השיער הדליל, בפנים הזקנים בטרם עת. הוא נע בחוסר מנוחה תחת מבטי : "זה לא איך שאתה נראה, זה מה שאתה מרגיש ומה שאתה משדר" – הוא הפנה אליי גב והביט דרך החלון בכיכר למטה, במפל המים המלאכותי. נשים בלבוש מינימלי, מטלטלות שדיים, מעכסות בהפגנתיות. "היא אמרה שהיא תשמח לראות אותך שוב, שהיא מקווה שתראה אותך שוב". הוא צחק צחוק מקרטע, לא נעים : "היא לא הטיפוס שלי, לא מושכת אותי." "לא נראיתם ככה" – אמרתי וחשבתי על חילופי המבטים ועל הדומיה הטעונה בחדר ועל איך שהרגשתי מיותר. "יש לי טעם טוב יותר" – פסק – "אני אוהב נשים אמיתיות, מלאות חיים, מלאות תקווה, מלאות עניין, לא תלותיות. אשה, בשבילי, היא בדיוק כמוני, רק שיש לה ציוד אחר, מבנה אנטומי שונה שמאפשר לשנינו להתענג. אז אני מחפש את האדם, קודם כל את האדם. קח, למשל, את נעמי, אשתך. מהרגע הראשון לא אהבתי אותה : נרגנת, עויינת, לא מסופקת, תלותית." הנחתי פתק על השולחן שלו : "הנה מספר הטלפון שלה" – אמרתי – "בכל אופן. אני רק שליח שממלא שליחות." עדיין בגבו אליי אמר : "אתה בטח חושב שאני בר מזל, שאני יכול לסרב להן. אבל האמת היא שאני חושב שמשהו פגום בי מאוד. אני לא מצליח לקיים מערכת יחסים יותר משבוע. הן מתפרקות, אני מתפרק, בורח לרומא, לפריז, אלוהים יודע לאן." "אני נוכל" – עניתי לו – "אני מוכר אהבה מזוייפת, אמפתיה תמורת טובות הנאה. מה אתה מצפה ממני, לעידוד ?" הוא צחק צחוק יבש, הסתובב והתיישב בכבדות בכסא העור שלו. "אתה נוכל ישר, שמואל" – אמר בקול חלוש – "אתה מזהיר את הקורבנות שלך." ביקשתי לומר משהו, אבל יובל כבר היה שקוע בעיתונים ורק ידו הארכנית התפעמה בחיים משלה, סימנה לי לצאת מהדלת, בלי מילים, בלי זלזול, בהיסח הדעת. דודאים ביום הולדתו הארבעים יצא ציטיאט מביתו, נעל בקפידה את הדלת, כהרגלו, העיף מבט אחרון בשדה הדודאים הפורח שלו ושם פעמיו אל עבר תחנת האוטובוס היחידה. שם עמד, מעשן סיגריה אחרי סיגריה עד שהגיע האוטובוס המוביל לתחנה המרכזית בחיפה. שלושה ימים ושלושה לילות נעדר ציטיאט מביתו. אף אחד לא חש בחסרונו. הדואר לא נערם על מפתן דלתו והטלפון לא צלצל. וביום הרביעי ירד ציטיאט מהאוטובוס ואיתו אשה זעירה, מצומקת ושחורה, שנשאה מזוודה אחת מתפוררת ובה בגדים צבעוניים וצעצועים לילד. הם לא החליפו מילה עם הנוסעים או עם הנהג. בתחנה ירדו והחלו במסע רגלי ארוך אל ביתו של ציטיאט. כשהגיעו, נבלעו בפתח הבית הישן וסגרו את הדלת אחריהם. כך התחתן ציטיאט, בסתר, כפי שעשה כל דבר אחר בחייו. אנחנו, שכניו, לא ידענו לספר דבר עליו או עליה. הוא הגיע משום מקום. הוא רכש בכסף שמקורו לא ברור בית מט ליפול ואליו צמודה חלקת אדמה קטנה ומוזנחת. ציטיאט שיפץ את הבית במו ידיו. הוא צבע אותו בצבע לבן מבחוץ ומבפנים. הוא התקין בו תריסי גלילה. הוא החליף את הזגוגיות המאובקות והסדוקות בחלונות הבית. הוא עשה לו גדר גבוהה מעצים ועליהם גידל צמחים מטפסים, עד שהוא והבית נעלמו כליל מעינינו. זו היתה טירת המיסתורין שלנו בילדותנו. דרך המטפסים האלה ניסינו להציץ פנימה, אל ההרפתקה. מדי פעם יצא ציטיאט אל העיר למכור את פרחי הדודאים שגידל ליצרני תרופות שונים ולרוכלים ולחנויות. כששב, הביא עימו חומרי בנין : מרצפות לשביל קטן שסלל מן הגדר החיה ועד לפתח הבית, טיח לתיקון סדקים , דברי חשמל. לא דיברנו איתו מטוב ועד רע והוא לא דיבר איתנו ולא נענה למבטינו הסקרניים. הלכנו אחריו בחבורה ממרחק בטוח, אני וחבריי. עד שהוריי הזהירו אותי מפניו. "הוא משוגע קצת" - הם אמרו בפנים מזרות אימים - "תתרחק ממנו, אף פעם אי אפשר לדעת". כך חי לו ציטיאט שנים רבות בתוכנו. בתחילה עוד ניסו נשים זקנות לשדך לו מישהי. הזמינו אותו לנשפי ריקודים. אבל ציטיאט סירב, תמיד במנוד ראש ותמיד בחיוך שהאיר לפתע את פניו. שדכנים באו אליו, שלוחיהן של נערות זנוחות וכעורות מראה, שאפילו ציטיאט נראה להן על פני חיי בדידות בבתוליהן. אבל גם את פניהם השיב ציטיאט ריקם עד שהתייאשו וחדלו לבוא והותירו אותו בבדידותו, רווק המגדל פרחים במקום בנים. את חובותיו שילם תמיד בזמן. חיינו איתו והוא חי איתנו, כדרך שזנים שונים חיים בטבע. לכן מובן מדוע עוררה הזרה חרושת של שמועות ולשונות רעות. יש שאמרו שהיא אהובה שציטיאט זנח ושהיא בהריון ממנו. כולנו התפלאנו מה מצא בה, בכמשונית הזו, שחורה אך לא נאווה, שבחר לשאת דווקא אותה לאשה. יש שהעלו סברה שאין הם נשואים כלל ועיקר וחיים בחטא. רבים, שבנותיהם נדחו על ידו אף מבלי שטרח לראותן - חשו מבוזים והרבו לדבר בגנותו. אך החיים הקהו את העוקץ וענינים אחרים באו במקום הענין הזה וכולם הניחו לציטיאט ולזוגתו לחיות בדירתם המוגפת, מאחורי הגדר הסבוכה. עד שציטיאט עצמו החל להשתנות. בתחילה, החל מתהדר בלבושו. לא עוד סרבלי עבודה דהויים וחתומים באדמה קרושה ובמיץ דודאים. עכשיו הסתובב ברחובות המעטים שלנו בחולצות פרחוניות קלילות ובמכנסיים מבריקים ובנעלי עור שחרקו עם כל צעד שעשה. הוא הרבה לקנות פרחים ומיני מתיקה. הוא לא הניח לבעלי החנויות לארוז מה שקנה ולא נתן להם לסדר את הפרחים. היה אורז הכל במו ידיו ומסדר את הפרחים בקפידה גדולה. כשסיים, סקר בגאווה את מעשי ידיו ושילם בקופה. באחד הימים נסע שוב לחיפה וחזר עם חבילות : טלוויזיה ורדיו עם רמקולים גדולים. מאז ועד השעות הקטנות בכל לילה, נשמעו מביתו של ציטיאט צלילי מוסיקה, חודרים את גדר השיחים העבה. אורות נגהו בבית והטילו את נוגהם על השדות שלו ועל שדותיהם של אחרים. הם שרו יחד, היא והוא והיה לה קול פעמוני ולו היה קול באס עם תהודה. לפעמים היה הבית חשוך כולו ורק המוסיקה עלתה ממנו. לפעמים דלק רק אור בודד וחיווריין בחדר השינה של השניים. כשהיא יצאה את פתח ביתם, היא היתה אותה אשה כנועה ושברירית, שדופה ופחמית, שהגיעה באוטובוס באותו בוקר ראשון. פניה היו כבושות באדמה ועיניה היו כבויות. היא מיהרה לבצע את קניותיה, משלמת, בלי אומר, במזומנים וכמעט נמלטת מן החנויות. לא היתה זו ביישנות. להיפך, היתה בה גאווה מרדנית, כאילו לא יאה לה לדבר עם אנשים, ודאי לא עם אנשים כאלה. גופה היה כפוף אך קשוח וצווארה הזדקר קדימה במאמץ של לא לראות ולא להיראות. באחד הבקרים קם ציטיאט ועקר במו ידיו את כל שיחי המטפסים שהסתירו את העולם ממנו והסתירו אותו מן העולם. היא עמדה לידו כל אותה העת, מנפיקה לו קריאות קטנות של עידוד ואהבה והוא - כוחו גבר עם כל קריאה כזו. במו ידיו עקר שתילים ואדמה, ניפץ את הגדר אשר בנה בעמל רב. כשסיים, חיבקה אותו, מגיעה בקושי אל מותניו. לפני שנכנסו, הביטה לאחור בנצחון קטן, כאילו קיוותה שכולנו רואים את הוכחת בעלותה עליו. ציטיאט חייך באושר. עכשיו יכולנו לראות את פנים הבית. הם לא טרחו להסתיר אותו בוילונות, כאילו רצו להפגין את אושרם החדש. הם התחבקו והתנשקו, זוג צלליות יונים מבעד לחלון. אפילו אהבה עשו כך, בגלוי. היא הרבתה בבוקר לנקות את ביתה והוא עבד בשדה הדודאים. בלילה שמו מוסיקה והתעלסו והרבו לשתות יין. הזמן עבר והיא הרתה. את העובר נשאה כמו עיטור, או אות כבוד, כמו הוכחה ניצחת. היא נהגה ליטול את ידיו של ציטיאט ולהעבירן במעגלים על בטנה החלקה, המתוחה. הוא נהג לכרוע לרגליה ולהצמיד אוזניו השעירות, המגודלות, אל הפלא הצומח בבטנה. היא שמה אז יד, שקופה ודקיקה, על ראשו ופרעה את שערותיו המאפירות. באותן שניות, היה ציטיאט עוצם את עיניו ונראה כמי שמוכן למות מאושר. הלמות הלב המשולשת - שלו, של אשתו ושל זרעו - הפכה למוסיקה והוא הסתלסל איתה, מעלה מעלה. יום אחד תכפו עליה צירים וציטיאט נסע איתה במונית ונלווה אליה לבית החולים ושב משם איתה ועם תינוק שחור, שדוף, קמוט ובעל ידיים ענקיות, שלא תאמו כלל את מידותיו. ציטיאט ירד מן המונית שהחזירה אותם, פתח את דלתה האחורית וערסל את רעייתו בזרועותיו עד אל הפתח. שם הניחה ברכות על המפתן, גבה נשען אל קורת תמיכה. אחר כך שב אל המונית, שילם לנהג את שכרו והוציא ממנה מין סל מוזר ובו, מכורבל בשמיכות מצמר, שכב לו הנולד. אז שב אל אשתו והניח בידיה את התינוק והם שניהם התבוננו בו שעה ארוכה מאוד. רק משב קליל של רוח הזכיר להם שהם בחוץ והם זזו ממקומם במאמץ ונכנסו הביתה. כעבור ימים מספר, סבב ציטיאט בין כולנו, שכניו ומכריו ובעלי החנויות וספקיו וקנייניו וחילק לנו מעטפות מוארכות ובהן הזמנה לטקס ברית המילה של בנו. היום צוין בהזמנה והשעה וגם כתובתו של ציטיאט, "נא לא להביא מתנות" "אתם ברוכים בבואכם" והרבה מילים חמות לכפר, אולי, על שנים של אלם. אל ציטיאט נלוותה אשתו, שחורה-חיוורת-צהובה, כחושה מתמיד ועיניה עייפות. היא לחצה את ידיהם של כל המוזמנים ומלמלה מילים של הזמנה. ציטיאט עצמו דיבר איתנו וביקש מאיתנו לבוא וכולנו אמרנו שנבוא, בודאי, איזו שאלה. הוספנו להביע ענין של סתם ולשאול מה משקלו של היילוד ובריאותו והאם הוא יונק ומה האם אוכלת ואיך היא מרגישה. ציטיאט ענה על כל השאלות באריכות רוח, במקום אשתו וכך נפרדו שניהם מכל אחד בתקיעת כף שהבטיחה נוכחות במסיבה היחידה שציטיאט ארגן אי פעם. מבעוד יום, סידר ציטיאט, בעמל רב, שולחנות מחוברים בחצרו. עליהם פרש מפות רקומות ולבנות שהזמן הטיל בהן כתמים צהובים. על המפות סידר כוסות ומפיות וסכו"מים ומחזיקי מפיות ובקבוקים מלאים של יין, פתוחים כולם וחטיפים רבים ומיני בשרים ומתיקה. כשסיים בנה סוכה שלמה מערימת קרשים וחיפה אותה ביריעות פלסטיק של חממות שסחב על גב כפוף מן השדה. לבסוף היה הכל מוכן. הוא התבונן במעשי ידיו במבט אחרון של עונג ונכנס הביתה להתקלח ולהתכונן. כל הזמן הזה, לא יצאה אשתו מן הבית ולא סייעה לו. הרבה לפני השעה היעודה, יצא ציטיאט מביתו, לבוש כחתן בחליפתו ונעמד אל הגדר הנמוכה, החדשה, אשר הקים , ליד השער, שמח לקבל את פני אורחיו. כשהגיעה השעה היעודה החל מתבונן בתמהון על סביבותיו. כשחלפה השעה היעודה חזר אל הבית לבדוק את ההזמנות ולשוחח בקולות מהוסים עם אשתו. התינוק בכה מעט והשתתק, שד אימו בפיו. בהזמנות היתה השעה שעה והכתובת כתובת והיום זה היום. הוא יצא, איפא, שוב אל הגדר וחצה אותה אל הרחוב והביט ימינה ושמאלה. אחר כך החל צועד בצעד מזורז ונעלם מן העין. כעבור שעות רבות חזר, כולו מאובק, בגדיו ממורטטים, נתיבים שחורים של פיח ודמעות חורשים את פניו. בלי אומר ארזו הוא ואשתו את דבריהם המעטים, שמו את היילוד המצווח בסלסלתו. אחר כך יצאו מן הבית ונעלו את הדלת בקפידה, כהרגלם. אחר כך באו אל תחנת האוטובוס ונסעו בו ולא אמרו מילה לאיש. הבית נותר שומם וסגור. עשבים שוטים פשטו בשדה הדודאים וצמחים מטפסים פשו בקירות הבית ובחדריו, גם פנימה. קורותיו של הבית מכו והתמוטטו ברקבונם. קורים של עכביש ארזו את המכשירים החשמליים באריזה של לובן מאפיר. בקושי עמד הבית בעליבותו. עד שיום אחד שב ציטיאט באוטובוס, לבד. דלת האוטובוס נפערה בתחנה וממנה נפלט הוא אל הרחוב המאובק, המחוצץ. הביט מעט בשמש, מסונוור. אחר כך הכתיף שני סלי קניות גדולים, קשורים בחבל ושם פעמיו אל ביתו. בבטחון שם פעמיו, כאילו לא נטש מעולם. רגעים ארוכים עמד והביט בעזובה, בשדה הבור, בבית. הוא לא אמר מילה ופניו נותרו כשהיו. אחר כך שלה מכיס חליפתו מפתח משופשף והחדיר אותו בעדינות אל תוך מנעול הבית. לאחר שכנועים רבים סב המפתח ופתח את הדלת בפני ציטיאט. הוא נכנס פנימה ואת הדלת סגר אחריו. כשיצא, היה לבוש סרבל עבודה דהוי, מוכתם באדמה. הוא החל מנכש ביסודיות את העשבים השוטים. כשסיים, אכל מעט והחל חופר באדמה יסודות לגדר מטפסים. בעקביות חפר, בכוח. לכל חור שגמר שפך בטון שערבב בצד בקערה. כך, יום יום, חפר, עדר, ניקה, סייד, שיפץ, צבע, ביטן, סלל, גדע, גזם. יום יום ולעתים בלילה. גו מיוזע, כתמים כהים בסרבלו, שער אפור בשמש וזרועות גדולות חובטות במסמרות ברזל , לשות עוגות של מלט אפרורי, דשות באדמה. איש לא שאל אותו דבר והוא לא דיבר עם איש. הוא התעלם מכל המבטים ונאלם בפני הסקרנות של בעלי החנויות. הוא רק שילם להם את חובו במזומנים. הוא היה עובר ושב , חולף, צל אדם. תמיד כשפגשנו בו, היו סלי קניות גדושים בזרועותיו. רק בחלוף השבועות גדלה גדר המטפסים החדשה. היא התעבתה והצמחים הסתלסלו סביב לקורות הארוכות, הנטועות באדמה. כך גדלה הגדר סביב ביתו הנקי של ציטיאט ,סביב הקורות, מעלה מעלה,עד ששוב נסתר ביתו מעין רואה, עד שהיה כלא היה. האזעקות הראשונות ארבעים עמודים מחקתי כשנשמעה האזעקה הראשונה. כיביתי את המחשב והאותיות מתו בירוק חיוור על המסך. שניות מספר בהיתי בעבודה הנמוגה ואחר כך רצתי לחדר השינה והערתי את נעמי. היא שכבה על בטנה, השמיכה העבה משוכה על לחייה המוורידות בתינוקיות תפוחה. היא נשמה את הנשימות העמוקות והסדורות שלה, כאילו לא נחתו טילים עירקיים בחדר השינה שלנו. הערתי אותה וברגליים יחפות רצנו לחדר האטום. נעמי התיישבה בכיסא נדנדה מבמבוק ונאבקה במסיכת גז שהריחה כמו צמיג ישן. אני דחסתי מגבות רוויות בתמיסת סודה לשתייה ברווח שבין הדלת לרצפה. מבעד לגליל המתכת שהיה עכשיו האף שלה, אמרה נעמי : "אני מקווה שהחלונות יחזיקו מעמד." את השבוע האחרון בילתה בלהדביק את השברים העתידיים של הזגוגיות. ככה ישבנו בחדר ואני הרציתי לה בקול עמום : ההיסטוריה של המסיכה, המבנה שלה, כמה אינה מסוכנת, איך נלחמים בגזים. נעמי נאבקה לנשום ודפנות המסיכה שלה פעמו כמו לב שחור, מכות בלחייה. פעמיים מנעתי ממנה להסיר אותה. שעות אחר כך, כשהכל נגמר, ערכה צלחות על שולחן העץ, נעה באנרגיה פוחתת והולכת עד שנעצרה מול אחד הכסאות. מאחוריה, ראיתי את כתפיה רוטטות ושמעתי את ההשתנקויות העדינות ואת המשיכות באף. "את יכולה לישון" - אמרתי לה - "אני אשאר ער, אעיר אותך אם יקרה משהו." "אני שונאת את המקום הזה" - אמרה נעמי. אכלנו בשתיקה, רק קולות של מזון נלעס ומרק נלגם ושקשוק הסכו"מים. נעמי פינתה את הכלים ורחצה אותם, אני ניגבתי את השולחן, צדתי פירורים בין כסאות. ברדיו הודיעו לא להישאר בחדרים האטומים. הורו לאטום מקלט בכל בית משותף. המליצו לרדת אליו, חבושים במסיכות גז, להתכנס עם השמע האזעקה. שידרו צפירות עולות, צפירות יורדות. לכל אלה האזינה נעמי בפנים שהלכו והתקדרו. "אני חייבת להתקשר לאמא שלי" - אמרה - "ולרותי" אבל לא עשתה שום תנועה לעבר הטלפון. "נוכל לנסוע להורים שלי" - אמרתי - "הם בצפון, עד לשם הטילים לא יגיעו. אין שם שום דבר ששווה להפציץ." נעמי נחרה בספק, בבוז. "זה כן או לא ?" - הייתי עייף והספר שלי נמחק. כבר היתה שעת אחר צהריים עם אור זהוב שיש לפעמים לחורף. "זה לא" - אמרה נעמי - "אני לא סובלת את המשפחה שלך. הם אנשים חולים. אמא שלך מתלוננת כל הזמן כמה קשה לה וכמה רע לה וכשאני שואלת אותה למה היא לא עושה משהו בענין - היא רק מושכת בכתפיים ונותנת לי איזה תשובה דבילית." "אז אין מה לעשות" - אמרתי - "נתארגן. יש לנו הכל, אין סיבה לחשוש." נעמי נכנסה לחדר האטום, שהדלת שלו היתה פתוחה עכשיו, קרסה אל תוך כורסת הבמבוק ודחתה מעליה בשאט נפש את המסיכה שנחה שם. היא התבוננה בזרות במקלדת, במתלה הבגדים העמוס, בנעלי הבית המרופדות. לפתע אחזה במסיכה, טלטלה אותה אל פניה בפראות וחבשה אותה. עיניה נקוו לבריכות ירוקות מאחורי עדשות הדג הפלסטיות. שיערה הצהוב גלש על המסיכה בגלים מתים. ישבנו שעה ארוכה, היא במסיכה, אני בוהה בערב שמחשיך ללילה. היא בכורסא, אני למרגלותיה, על כר עור ממולא, שתפריו פרומים. כשהחלו לשדר ג'אז ברדיו, קמה נעמי מהכורסא, הסירה את המסיכה והניחה אותה בזהירות בקופסת הקרטון שלה. היא העבירה יד חמה בשערי : "נלך לישון, מאוחר." אבל אני נשארתי ער וארבתי לנחשי הצפע שבקעו מהרדיו. "נעמי" - טלטלתי את כתפה המגולה. בבהלה, בחצי עירום לבן, הכתפנו את המסיכות, תיק קטן שארזנו ויצאנו אל חדר המדרגות. שכנים התגודדו וירדו בשיירות ארוכות אל המקלט. ילדים קטנים עיוו פנים בשתיקה, או המשיכו לישון. רק המבוגרים התווכחו ונפנפו ידיים והרדיו פלט סיסמאות סתומות בקול של עצרות אבל. במקלט התחלקנו לאיים משפחתיים, שבטים קומתיים, מתרחקים מהפתחים, מכונסים בעצמנו, בבגדים המעטים, במסיכות. גברים מזוקנים מתחו סרט חום, דביק ודחסו מטליות וקרעי בד מסביב לדלת ולפתח המילוט. כשהתארך הזמן, החלו הילדים לבכות, כובשים יפחות בכתפי אמהותיהם שהביטו בהם בעיניים כבויות. נעמי רטנה בין פרצי שינה, ראשה הגדול מתנודד, פעם מעייפות ופעם בביקורת על התנהגותו של שכן, על המצב, עליי. בבוקר נשמעה צפירת ארגעה ואנחנו ארזנו את התיק שלנו וטיפסנו במדרגות, המסיכות תלויות על כתפינו, מביטות זו בזו בעיני פלסטיק קרועות. בבית כרעה נעמי על הרצפה הקרה ופירקה בעמלנות את המסננים. "אסור להשאיר אותם ככה. הם נאטמים." - אמרה בקול רווי דמעות וההתעסקות העצבנית שלה הפכה לעוויתות לא קצובות. "בואי ניסע אל ההורים שלי" - הצעתי שוב. הייתי מותש מכדי לנחם אותה בדרך אחרת. נעמי ענתה : "רק נארוז משהו, שאני ארגיש שם בבית, קשה לי איתם מאוד." "בטח, בטח" - אמרתי - "רק בואי נסתלק כבר מהחור הזה." ישבנו שעות בפקק, במכונית שלנו, מאזינים למוסיקה מהולה בקולות של מיזוג אוויר. המתנו לטיל שינחת עלינו ועל כל השיירה הזו. מיששנו את המסיכות. מדי פעם התקדמנו מטר, שניים ונעצרנו. כבר החשיך. כבר החל לטפטף גשם. נעמי לא אמרה מילה וגם אני שתקתי. כל הדרך הארוכה החליפה נעמי מהלכים, לחצה על דוושות ושיחררה אותן ועקבה בעניים יפות אחרי המגובים שמחו בגשם. בפתח הבית עמדה אימא שלי, גוצה, מטפחת לראשה, בידיים שלובות, כל כף יד נתונה בפתח השרוול הנגדי. כשראתה אותנו : "הגעתם ! רוצים לאכול משהו ?" נעמי עיוותה את פניה אבל נשקה לאימי על הלחיים : "לאת תודה מלכה, אנחנו לא רעבים." "כנסו, כנסו פנימה, יורד גשם." - אחיי ירדו מהקומות העליונות וגררו כל אחד מזוודה. קופסאות הקרטון המלאות במסיכות נשארו אצלנו. "פה שקט" - אמרה אימי - "לא נחתו פה טילים. כל פעם שיש אזעקה אנחנו עולים לגג ומסתכלים מסביב, אבל אין כלום." "אפילו הטילים של סדאם לא רוצים לבוא לפה" - אני אומר וכולם צוחקים בקול רם מדי ובתנועות מודגשות. באזעקה ירדנו אל חדר זעיר שאבי אחסן בו מצרכי מזון והתקין בו כיור קטן. אימי תלתה מוו בקיר רדיו-טרנזיסטור ישן. נדחסנו בו שישה ונאלצנו לעמוד. בהדרגה התחמם החדר והיה מחנק. הרדיו שידר צפירות וארגעות והודעות. לא הבטנו זה בזה. מישהו נזף במישהו. "הטיל נפל לא רחוק מכאן" - אמרה אימי, מופתעת - "שום דבר לא נפל באיזור עד שהגעתם." היא הביטה בתבערה המרוחקת מהגג, בסקרנות, בענין. "הבאנו את הטילים איתנו מתל-אביב" - אמרה נעמי אבל היא לא נשמעה כמתבדחת ואף אחד לא צחק. בלילה, מכורבלים זה בתוך זה, במיטת הילדות הצרה של אחותי, אמרה נעמי : "מחר ניסע מכאן" ונרדמנו. ברמת גן נפלו עוד טילים ואנחנו רצנו למקלטים וממקלטים ועלינו בחדרי מדרגות וירדנו בהם ומתחנו סרטי הדבקה על גבי סרטי הדבקה ורעננו מסיכות. כל הזמן הראו בטלוויזיה תמונות מהסי.אן.אן. : נחשי אש מבוהלים, שובלים נופלים, בתים חרבים, בוערים, אנשים מפוחמי פנים, צוותי הצלה. קולות הקריינים היו כבדים וחמורים, היתה מוזיקה של יום הזכרון. אבל אני דאגתי לנעמי. היא הלכה והסתגרה בתוך עצמה, שעות, רגליה מכונסות תחתיה, מבטה קבוע. מדי פעם לגמה מכוס מים שחזרתי ומילאתי. כמעט שלא אכלה. היא פחדה להשאר לבד במקלחת, ישנה עם המסיכה חבוקה בין זרועות עירומות, מזנקת מדי פעם משנתה, בוכה בחרישיות, גלגלי עיניה ניתזים בפראות, מצד לצד, מתחת לעפעפיים חולמים. היא הזיעה. פעם אחת אמרה "מתי זה ייגמר" ולא הקשיבה לתשובה המלומדת, המנומקת, הארוכה שלי. ופעם אחרת אמרה : "קשה לי מאוד" וסירבה לתת לי לאחוז בכף ידה. טילפנתי למשיאן, פרסי גבה קומה, גיבח, שחוח מעט, שתמיד קילל וצעק במקום לדבר. "משיאן" - אמרתי לו - "בוא ניסע מכאן לאילת". "קוס אמק כל המדינה הזו, הממשלה, הזונות האלה" - ענה לי משיאן וכעבור שעה המתין לנו במכונית שלו למטה. נעמי ארזה מזון ושתייה, שמיכות, מימיות, עזרה ראשונה ואת המסיכות. עיניו של משיאן התעגלו כשראה את כל הכבודה הזו, אבל הוא סייע לנו לדחוס הכל לתא המטען בלי לומר מילה. בדרך, לעומת זאת, דיבר ללא הרף, חסר אונים, מתרתח, מאיים, מתרברב, מתבדח ומתפקע מצחוק לבדיחותיו שלו. בסוף הדליק את הרדיו ולחץ על כפתורים גדולים, שחורים, עד שמצא תחנה ששידרה בערבית גרונית מאיימת. "תמותו" - צרח משיאן - "אנחנו נזיין אתכם בתחת" ובגוף הגדול שלו האיץ במכונית, הפנים שלו כמעט דבוקות לשמשה הקדמית. במלון שכרנו חדרים נפרדים ואני אמרתי למשיאן שאני לא רוצה לראות אותו או לשמוע ממנו עד שניסע חזרה. הוא קיבל את זה בהכנעה. בכל פעם שנשמעה אזעקה, ירדו כולם ללובי ושוטטו בו באפס מעשה, מאזינים לרדיו. שני אנשי אבטחה ביקשו מאיתנו לשים מסיכות, אבל אף אחד לא הקשיב להם. הנהלת המלון השמיה מוסיקה מרגיעה שהתערבבה בדיווחים בסטקטו, באתרעות קצביות ובאותות אלקטרוניים צווחניים. "אפשר להתפזר" - אמרו המאבטחים, אבל אנחנו נשארנו בלובי, או שהסתובבנו מעט מחוץ למלון, או שפגשנו מכרים. מגרש החניה התמלא במהירות. בלילה, בחדר, ראינו בטלוויזיה טיל שנחת ברחוב סמוך לדירה שלנו וכעבור שלושה ימים נחת עוד טיל אפילו סמוך יותר, אבל מכיוון אחר. נעמי התבוננה בשברים ובקרעים ובאימה שעל פני הדיירים, מוארת בזרקורים, ואמרה : "אני חוזרת הביתה. אני רוצה להיות בבית כשהטיל הבא ינחת." - בהרות אור ריצדו על לחייה. "אולי ינחת עלינו" - אמרתי. "לא אכפת לי בכלל" - אמרה נעמי - "גם אם זה יפול עלינו. אני רוצה הביתה." החלה אזעקה, אבל נעמי הפנתה אליי גב מעוגל ובפעם הראשונה מאז האזעקה הראשונה ישנה שנת ישרים, קצובה, רכה ומתנשמת. העתיד של מדלן מדלן שיכנה אותנו בחדר זעיר, קיטון, בקצה מסדרון. הכל מטופח, מסודר, רק המידות ננסיות. בית הבובות של מדלן, בית המלון הזה. השכם בבוקר היא קמה ומכינה ארוחת בוקר בסיסית במטבחון שבקומת הקרקע. ריחות של קודלי חזיר וביצים מטוגנות מציפים את המבנה ובשולחן הקבלה מתחלפים העובדים, מתקילים ברכות רמות זה בזה. מדלן מאזינה לדו"ח של המשמרת היוצאת בפנים חמורים ובאותו כובד ראש מורה מה שמורה לזו הנכנסת. בכל רגע היא נראית כאילו אך סיימה להתאפר, לחפוף שיער, להתלבש. המיניות שלה מרוסנת בחליפת עסקים והאודם שלה מרומז בחיוורונו. אלי מצמץ אל השמש ואחר כך הניח זרוע על שתי עיניו. רק הגבות העבותות והשחורות שלו הציצו. "צריך להמציא חוק" – אמר, לא במיוחד אליי – "שאנשים יקומו לעבודה רק בלילה ויישנו ביום, שהיום יהיה לילה והלילה יהיה יום." כל בוקר אותו המשפט. אבל נימת המסכנות לא חדלה להצחיק אותי והצחוק שלי הדביק את אלי וגם הוא צחק. התפלשנו בין הסדינים, טופחים באגרופים קמוצים – שלו גדול בהרבה משלי – על הכרים ובסוף אלי קם להתקלח ולהתגלח בעירום. אני כבר לא נבוך. ישבתי על שפת האמבט המיניאטורי ואמרתי לו : "נשארנו בלי גרוש". "כן, אני יודע" – נאנח אלי וחבט במגלח שלו בקצה הכיור. קצף משוער ניתז לכל עבר. אלי ניקה את המראה בגב ידו ואחז את חוטמו בין שתי אצבעות. הוא דחק בו כלפי מעלה והעביר את הסכין על הכתמים הכחולים כהים שהזקן והשפם המנביטים שלו יצרו. "יש לי משחק ששבש הערב עם איזה פראייר אחד שתפסתי, מאירן. הוא היה שר : העבודה, החקלאות, משהו כזה …" – הוא קילל בחרישיות כשהמגלח ננעץ בגבעת הסנטר שלו. "מה עוד ?" – שאלתי באגביות. הכרתי את אלי היטב, הוא היה רגוע מדי. "שמע" – התלהט לפתע, כאילו הרעיון רק עלה בדעתו – "יש איזה קרדיולוג יהודי, עשיר לאללה, מארק. הוא גר לבדו בדירת שישה חדרים ברובע השישה עשר. היכרתי לו מישהי ועכשיו הם הולכים להתחתן." שתקתי, ממתין להמשך. אלי העיף בי מבט חשדני : "סיפרתי לו שאתה גאון ושאנחנו מתכננים לערוך כנס בארץ של כל הספרדים בחסות יצחק נבון. הוא מאוד התלהב." שיכלתי רגליים ובחנתי שומת דם שצצה על אחת מירכיי. "מה יש לך שם ?" – שאל אלי – "הבחור הזה עשיר, אני אומר לך. נוכל להוציא ממנו חמשת אלפים דולר עבור המשרד ייעוץ שאנחנו פותחים פה בפריז. יחד עם הכסף של הבן דוד שלי, של הרופא שיניים ושל הבעלים של חברת המחשבים – אנחנו בעסקים." "אתה תגמור את הכל בהימורים" – אמרתי בשלווה. אלי רתח : "תמיד אתה כזה פסימי, רואה שחורות" וטרק את דלת המקלחת מאחוריו. כעבור רגע : "תגמור מהר" – בגיחוך – "זוכר את אשתו של הפרופסור מהסורבון, מארוחת הערב של אתמול ?" – הנהנתי – "היא התקשרה אליי הבוקר. רוצה לעשות איתי ראיון לבטאון של ויצ"ו. אמרתי לה שאני מתראיין רק על המיטה שלי בחדר, במלון והיא אמרה שרק ככה היא מראיינת." – אלי התפעל מהתשובה – "לך תטייל קצת, תשתה קפה, תאכל קרואסון." במעלה הרחוב, על הצומת, ממול לאקדמיה הצבאית, עמדה מסעדה קטנה. בכל צהריים אכלתי שם שוק אווז ברוטב שום, יום יום במשך חודשים. לפעמים הזמנו, אלי ואני, את המנות במבטא שוודי והמלצרים שנאו אותנו. המתנתי שם חצי שעה, לוגם בעגמימות מתוך ספל קפה ענקי שבו טבלתי קרואסונים משומנים. למלון חזרתי באיטיות מכוונת. אלי ישב בחלוק רחצה על כיסא, רגליו היחפות מונחות על אדן הצוהר ששימש חלון בחדר שלנו. מישהו סידר את המיטה בקפידה אבל על הסדינים עוד ניכרו כתמי זרע. כשראה אותי, לא אמר לי מילה, רק קם והחל להתלבש בתנועות תכליתיות. "קבעתי עם מארק" – אמר – "הוא מחכה לנו. אל תעשה לי עוד הפעם פרצופים והצגות, תהיה נחמד. אין לנו כסף אפילו לאכול." כשירדנו אל אולם המבוא, עמד מאחורי שולחן הקבלה ויטנאמי בעל פנים מצולקות וכוויות ומבטא מצחיק. אלי נראה מאוכזב, הפטיר "בוקר אור" ופסענו בשתיקה אל תחנת המטרו הקרובה. מארק גר בדירה מרווחת בבניין משופץ. מרבית החדרים בדירתו היו ריקים. מארק עצמו חי במטבח. על שולחן עץ רעוע פרס כיכר לחם ישנה, מעט גבינה ודג מלוח ודחס מהם לפיו באצבעות משומנות. הוא מחה את שפתיו בידו והושיט אותה ללחיצה. "שבו, שבו" – אמר בלבביות – "ברוכים הבאים". העברית שלו היתה חיכית ושבורה. הוא היה איש גדול ושחוח מעט, אבל בעל פנים נאים של שחקן קולנוע. אלי תחב פרוסת לחם ודג מלוח לפיו : "איפה מזל ?" – שאל בין לעיסה ללעיסה, מסיט, בהינף יד, אשד פירורים ממכנסיו. מארק, גם הוא לועס, ענה : "היא הסתלקה, אמרה שלא טוב לה פה." ככה ניהלו דואט של לעיסות שוקקות, נוטף רכילות רומנטית, אהבה שבורה עם דג מלוח. אלי אמר : "אני אחזיר אותה אליך" והם החלו בתכנון דקדקני, אסטרטגי וטקטי, כשנפתחה הדלת ומזל פסעה פנימה. ראיתי אותה לפני כן, אבל לא זכרתי היכן. היו לה פנים סטריאוטיפיים : מצח מוגבה ומתעגל, עיניים גדולות ואפלות, אף לא עדין. "מארק" – אמרה מהפתח והוא קם בדוביות ופסע אליה בתוך מטר של לחם וגבינה: "מזל". הם לא נגעו זה בזה ומזל אמרה : "אני הולכת לשים את הדברים שלי בחדר השינה" והאירה פנים אל אלי. "מארק" – אמר אלי – "אני אשאיר אתכם לבד. תהיה גבר, מה ? תראה לה שאתה אוהב אותה, תחזר אחריה, תהיה רומנטי. אשה זה לא פרה, לעלות עליה, לדפוק, לישון. אשה צריכה תשומת לב, פרחים, מסעדה ליום הולדת, שמלה פה ושם. שים יד בכיס, תהיה קמצן ותהיה לבד כל החיים." מארק הנהן במסכנות, עיניו מתעגלות אל אחוריה המעכסים של מזל. "מארק" – אמר אלי – "בוא נגמור את הענין של הכסף. אני חייב להפקיד אותו בבנק היום כדי להקים את החברה." מארק החזיר אליו מבט פראי, לכוד. "מארק" – אלי היכה בלי רחם – "כל שנייה היא תצא מהחדר, אנחנו נמשיך להתווכח על חמשת אלפים דולר מסכנים ואתה תפסיד אותה לנצח. אתה בפנים או שאתה בחוץ ? זה הזמן להחליט כאן ועכשיו." "אני בפנים, אני בפנים" – גמגם מארק המובס. הוא שירך צעדים אל חדר סמוך, גורר את רגליו הגדולות ברעש. אלי קרץ אליי. מארק חזר עם חבילת שטרות עבה ונייר מוכתם ובו שרבוטים ומחיקות. "תחתמו על זה" – אמר בזעפנות וכמעט לעצמו – "חמישים אלף פרנק". "חמשת אלפים דולר" – תיקן אותו אלי וחתם על הנייר – "ואתה תכפיל את הכסף כל חצי שנה. ברוכים הבאים, שותף." מארק גמל לו בלחיצת יד חלשה וצנח על כיסא במטבח, אור הניאון מדגיש את עפעפיו הכבדים ואת השקיות הכהות שמתחת לעיניו. אלי גחן אליו והצמיד פה אל אוזן מחוטבת ושעירה : "לך אליה, מארק, היא מחכה לך. היא אשה." מארק הנהן בחולשה אבל לא קם ממושבו. אלי משך בכתפיו בייאוש וסימן לי לבוא אחריו. ברחוב אמר לי : "היא בחיים לא תשאר איתו" – והיתה בקולו עליצות גדולה. הלכנו קצת בשתיקה ואלי אמר : "עשינו חמשת אלפים דולר היום. מגיע לנו לאכול משהו נורמלי. מאז ההתערבויות לא אכלנו כמו בן אדם." אלי נהג להתערב עם כל מיני צרפתים שאני אענה נכונה על שאלות שישאלו אותי. הם שאלו אותי עשר שאלות ואני שאלתי אותם רק שאלה אחת ותמיד ניצחתי. הפרס היה ארוחות צהריים וערב במסעדות משובחות. הפסקנו עם זה כשזכיתי בחפתים ובסיכת העניבה המשובחים של אלי כשהתערב נגדי פעם אחת. פריז טבלה באור המיוחד שלה. שדרות וכיכרות, עצים ירוקים ועצים כתומים ובנינים שהבהיקו בלבן אפילו מתחת לשלמה של פיח ואבק. בכל מקום הביטו גברים ונשים, נערים ונערות, ילדים וילדות, לקוחות וזונות אלו באלו בעיניים של זימה. באור הבוקר המתעצם, הזיעה העיר זיעת משגל. בדראגסטור היתה צפיפות גדולה. אלי קנה עיתון יומי מישראל מלפני שבוע וגמע את הכותרות. הוא בכלל לא שם לב שהתיישבנו ליד פפקין. שפתיו נעו , מעצבות את המילים ופפקין הביט בו בבחילה מוקסמת. "אלי" – אמרתי – "תראה מי כאן, פפקין !" "פפקין" – קימט אלי את העיתון – "מה אתה עושה כאן ? מתי הגעת ? בא לך ששבש קטן ?" פפקין גיחך, מניף את חזהו מעלה ומטה כמו מזוודה. ביד עגלולית ליטף קרחת שההבילה במיקרו-אקלים הטרופי של מרכז הקניות הפופולרי. "נשארת אותו הדבר, יא חרה" – אמר לאלי והם התחבקו. לאלי ולפפקין תמיד היו הענינים שלהם ואני נשארתי בחדר, לא מעז להתרחק, מעיין באנציקלופדיה מאויירת. מדי פעם התקשרה אליי מדלן ושאלה אם אני צריך משהו ובעצם שאלה אם אלי כבר חזר. פעם ריחמתי עליה ואמרתי לה : "אבל אלי עם חבר שלו מישראל, פפקין, את יודעת" והיא גיחכה במרירות וניתקה את השיחה. בלילה חזרו אלי ופפקין ואיתם שתי בחורות יפות, ארוזות במעילי פרווה קצרים ובמגפיים. אלי הכניס אחת מהן לחדר, הצביע עליי ואמר : "כמה בשביל הבחור הזה?" – המבט שלה נח עליי, כבד. היא מלמלה משהו ופפקין ואלי פרצו בצחוק רועם. אלי המשיך, מתנשף : "זה כולל את הכלב ?" – והבחורה קיללה אותו בקולניות והטיחה בו את הארנק שלה מאחורי הדלת שאלי הספיק להגיף. הקולות שלהם נמוגו במורד המסדרון ובמעלה המדרגות. נשארתי לבד עם המחשבות שלי ועם העיניים הפחמיות שלה עד שאלי פרץ לחדר, עירום וגרר אותי אחריו אל הקומה שמעלינו. "בוא, בוא תראה" – תסס – "שתי יפהפיות מזדיינות. זה משהו שלא ראית בחיים!" "אני לא רוצה" – לחשתי, מתפתל תחת ידו שאחזה בחולצתי – "עזוב אותי!" וחזרתי בריצה אל גרם המדרגות. "פסיכי" – צרח אלי, נשען על המעקה ומדרדר אליי מילים – "לא נורמלי אחד. מי שמע על דבר כזה ? אפילו הומו היה מתלהב! שתי יפהפיות משהו מיוחד, טונה שדיים, תחת לא רגיל, אתה מפסיד, אתה שומע ?" אבל בבוקר כבר לא אמר מילה. הוא היטה עיניים מצומצמות אל האור, חסם אותו בזרוע לבנונית : "צריך להמציא חוק" – גנח. "איפה פפקין ?" – שאלתי "למעלה בחדר" – צחקק אלי – "תקוע עם שתי הזונות. הן אומרות שהן אחיות בבית חולים. כשיתעורר הוא יצטרך לשלם להן" – הוא חשב שזה משעשע. "מדלן חיפשה אותך" – אמרתי והוספתי : "מספר פעמים". התחמקתי מהמבט שלו, הופך דפים בספר בכיוון הלא נכון. "אמרת לה משהו?" – הקול של אלי היה קשה וזהיר. "לא" "והיא אמרה לך משהו?" "לא". "הערב נהיה אצלה" – סיכם אלי ונראה כמי ששכח לגמרי מהנושא. כעבור כמה דקות : "תשאר כאן" – והוא יצא מהחדר ונעל אחריו את הדלת. שעה ארוכה הבטתי במשטח העץ שהפריד ביני לבין המסדרון ובספר שבידי. קמתי למלאות מים בספל שלי כשהדפיקות של פפקין הרעידו את הקיר. "איפה הבן זונה!" – שאג – "חסר לו שאני תופס אותו!" "הוא לא כאן, הוא ירד למטה" . פפקין עיכל את המידע ואחר כך משך בפראות בידית : "הוא בפנים … מה, הוא נעל אותך?" – בקול חשדני ושוב : "תפתח! אתה לא פותח?" "הוא נעל אותי, הוא לא פה, אין לי מפתח, אני לא יכול לפתוח" – ופפקין קילל כך שאני אשמע. שמעתי גם קולות נשיים נרגזים ואת פפקין מנסה לאחות צרפתית מנופצת למשפט מובן. בסוף התייאש ועלה איתן למעלה, כנראה כדי לשלם להן. המלון התרוקן מדיירים ומהקולות שדיירים עושים והתמלא בעובדים ובקולותיהם: פטפוטים עליזים, ויכוחים נרגזים, שאיבת אבק לאה, עגלת המצעים חורקת. הזמן נקצב בין הצלילים האלה, עבר איתם ומאיתם. שרתה בי שלווה מוזרה של דברים שעומדים מלכת. באור שהאפיר התבוננתי ברגליי ובכף יד אחת שנחה על הספר בהיזרות הולכת וגוברת. כשאלי פתח את הדלת הוא נדמה לי כלא שייך. לא כפולש – כטעות, דמות מסרט אחר. הוא אימץ את עיניו באור הדמדומים והיכה בכף יד פשוטה במתג האור. הביט בי בריכוז, אבל בלי הפתעה וזרק : "תתלבש, אנחנו צריכים להיות אצל מדלן בעוד חצי שעה." הוא השתין במקלחת, ברגליים פסוקות, הדלת פתוחה וקול תסיסת השתן וריחו נסחפו אל החדר. עדיין נתון בתחושה של חוסר מציאות, הוצאתי מהמזוודה שלי, שתחבתי מתחת למיטה, מעיל חליפה מקומט ומכנסיים שהבהיקו מרוב גיל במפגש הירכיים ובאחוריהם. "שים עניבה" – ירה בי אלי – "היא מהמקפידות. היא לא סתם בחורה." – הוא נשמע גאה, אז שמתי עניבה. "תשמע עכשיו" – אמר אלי – "סיפרתי לה עליך, הפכתי אותך לחצי אלוהים. היא משוכנעת שאתה יכול לקרוא עתידות. אני אספר לך עליה : אלמנה, עשירה, בודדה. יש לה איזה זיין מטורקיה שעובד על יאכטות ומגיע לפריז פעם בחודש." "איך הוא נראה?" – הסתבכתי עם קשר העניבה ואלי פירק אותו במיאוס אלים ואותת לי להתחיל מחדש. "גבוה, שחום, שרירי, שפם. היא מתה עליי ורוצה שאני אעבור לגור איתה." "אני יודע" – אמרתי, לפתע במצב רוח רע – "אני לא עיוור." המונית עצרה לנו במגרש חנייה מואפל ואלי ואני התגנבנו אל דלת כניסה מזכוכית וצלצלנו בפעמון האינטרקום. בלי לשאול, פתחה לנו מדלן, בקול זמזום, את דלת הכניסה. בפתח הדירה, חיטוביה מודגשים באור שהגיח מאחוריה, לבושה בחלוק מתבדר, יד נשענת על משקוף, עמדה מדלן. אלי נשק לה על לחיה נשיקה מרפרפת והתחכך בשדיה כשחמק פנימה. אני נמנעתי ממגע. היא לא המתינה אפילו שנתיישב, מייד פשטה כף יד לפנים, האצבעות מתוחות לאחור, החלוק נפתח מעט וחושף חזה משתפל, צחור. "קרא לי" – אמרה והקול שלה היה צרוד. עכשיו שמתי לב עד כמה היא מאופרת – הזיעה חרטה בפניה ונקוותה באגמי מסקרה ואודם בשיפולי הסנטר, במפגש עם צווארה. התבוננתי בכף היד הקטנה, החושנית, בפרק היד המעוגל ואמרתי : "אני רואה גבר." נשימתה נעתקה : "מי זה" – דחקה בי – "איך הוא נראה, מה יהיה עלינו ?" "גבוה, שחום" – היססתי, כאילו אני מתקשה, אלי ואני התאמנו על נשים רבות. השגרה היתה ידועה, משעממת. עצמתי עיניים, טילטלתי ראש, פרשתי ידיים לצדדים בחוסר אונים, התפתלתי, עצרתי את הנשימה : "הוא משופם. אני רואה מים, הרבה מים …" והיא : צרחה קטנה של בעתה ועונג. "אתם אוהבים … הוא בים, על אונייה …" אלי דיכא פיהוק קטן ומדלן זינקה ממקומה ונעלמה בחדר השינה. היא רצה ברגליים יחפות והטפיחות הבשרניות על רצפת העץ העבירו בי רטט. כשחזרה, כרעה על ברכיה לפניי ושטחה על שולחן זכוכית נמוך תצלומי פולארויד מוכתמים בסגול. "זה הוא" – נעצה זרת באחד מהם – "באיסטמבול, בטורקיה, אתה יודע …" היה לה ריח ראשוני וצוואר קצר מדי אך מפוסל, כשדיברה לחלחה את שפתיה בקצה לשון שהתעגלה למעלה. אלי אמר : "את רואה, מה אמרתי לך ? הוא יודע הכל, רואה הכל, גאון, בישראל כולם מדברים עליו …" "אתה סיפרת לו" – התפנקה מדלן והניחה קיבורת זרוע מוצקה על ברכו של אלי, שיער בית שחי סמיך, מערתי. "נשבע לך שלא" – נפגע אלי והתרחק ממנה. "אבא שלך שכב איתך כשהיית ילדה" – אמרתי בקול נבוב ובלי דרמטיות, כאילו אני מקריא כותרות מהעיתון – "נכנסת להריון ממנו והפלת את הילד. אני שומע תינוק זועק." לרגע הזוי אחד לטשו בי שניהם עיניים, מופתעים כל אחד מסיבותיו שלו. "מה אמרת?" – אלי התעשת אבל פיה של מדלן רטט וכתפיה והיא בכתה באלימות אילמת. גופה ממש נקרע ובאגרופים תלשה אניצים מהשטיח וחזרה ודחסה אותם. היא השתנקה ועדיין בלי קול. אלי הביט בה בחוסר ישע ובי כאומר : "תראה מה שעשית לה". מדלן שקטה עכשיו, אבל אדוות של יפחות עדיין עברו בה. היא לחשה משהו ואלי הצמיד את אוזנו אל שפתיה. שוב לחש ואלי הניח את יד באגביות על שדה ולחש בתורו באוזנה. ככה התלחשו דקות ארוכות, ידו של אלי מונחת על חזה בלי תנועה, עד שהנהנה בהסכמה. אלי קפץ בהתלהבות ממקומו. "בוא תראה משהו שלא ראית בחיים!" – אצל אלי זה יכול להיות רק מין, אבל היה דבר מה בקול שלו שאסר עליי לסרב, משהו מאיים אבל מבטיח, כמו גילוי עריות. מדלן נעלמה בחדר השינה שלה, מהלכת כבחלום וחזרה נעולה בסנדלים מוכספות ובמין טוגה בצבע החרדל. מתחת לטוגה לבשה מכנסיים הדוקים קצרים וחזייה מורחבת, שניהם מפלסטיק. נסענו בשדרות המוארות, הריקות, מאזינים לאוושת הרוח בעצים, למכוניות האחרות, לגרגורים העמומים של המטרו. פניה של מדלן היו קפואים כשאור וצל שיחקו בהם. ידיה נחו על ההגה בכבדות, מסיטות אותו בקושי, בתנועות לא מורגשות, ימינה ושמאלה. "זה כאן" – אמר אלי. ירדנו במדרגות אל דלת ובה חרך הצצה מזוגג. אלי נקש בו ועין הופיעה בעינית. הדלת נפתחה כמעט מייד ואשה מבוגרת, סיגריה בפומית בידה האחת, החוותה לנו להכנס. הפקדנו את המעילים שלנו במלתחה והלכנו במסדרון קטן, מואר באדום, אל בר. אנשים הסבו בכורסאות, משקאות לפניהם על שולחנות עגולים ומלצרים בעניבות פרפר התרוצצו, קיבלו הזמנות, הגישו, החליפו מאפרות וגבו כספים והכל במסכות של חיוכים מקצועיים. אלי דחק בכתפי והורה לי להמשיך ולצעוד לעבר וילון גדול. "סן סיס" – אמר – "מאה ושש, זה המספר של המקום הזה וגם השם שלו. הבר זה הסוואה, אפשר להגיד שזה מאה וחמש" – הוא צקצק בלשונו, געה בצחוק גדול וצרוד וחבק את מותניה של מדלן. העפתי לאחור מבט : עיניה של מדלן היו רחוקות ושערה היה פרוע במקצת. חזיית הפלסטיק נשמטה מעט וחשפה משטח עור לבן. אלי אחז בה כאילו היתה בובה של חלון ראווה, טלטל אותה והוביל אותה אל הוילון. שם שמט אותה והסיט אותו, מניח לה לעבור. הוא נבלע אחריה בחדר האפל ואני אחריהם. אור רך ופכפוך דיבורים קידמו אותי. לא שמתי לב למשהו מיוחד עד שאלי אמר, מצביע לעבר הקצה המרוחק של החדר : "זאתי כל יום פה, שותה דלי זרע". אשה גחנה בחיקו של גבר, ראשה עולה ויורד בין חלציו, ידה האחת מעסה את אברו, האחרת אוחזת באיבר שני. לידם נעצה אשה את עצמה בתנועה חדה על גבר מבוגר למראה וטיפסה וירדה בו קצובות. אלי הסתודד עם מדלן בפינת החדר, פרף את הטוגה והפשיט אותה מחזייתה ומהמכנסיים בתנועות קצרות נשימה. עירומה עמדה שם – עירום שופע, מתפרץ – כפות רגליה מתכנסות אל תוך עצמן, ידיה מאוגרפות, עיניה עצומות. היא נשמה במהירות, בכבדות. אלי עיסה את שדיה והעביר את ידו בין רגליה. גברים אחרים התקרבו אליה, הושיטו ידיים בהיסוס, טעמו ממנה. כעבור דקות כבר נעלמה מתחתיהם על הרצפה, ענף תחת נחיל גברים. רק אצבעות כפות רגליה עוד נראו, עולות, יורדות, מתכווצות, שוקטות, נפערות, מתכנסות. גברים קמו והלכו ממנה, מוחים את זרעם בין שתי אצבעות ואחרים באו במקומם. היו גברים על פניה, על שדיה, בכל אבריה, על כל גופה. מישהי גבוהה, שחומה, גברית, שאלה אם אני רוצה לבוא למסיבה. עניתי בשלילה והיא משכה בכתפיה והלכה. נרדמתי. אלי טלטל אותי מהשינה. "בוא נלך הביתה" – אמר בקול ניחר, במאמץ. הוא שפשף עיניים מאדימות בין אצבע ואגודל. "איפה מדלן ?" – הסתרתי את הבל פי בכף היד "הלכה" – אמר אלי ועננת מורת רוח חלפה בו – "הלכה הביתה. גם אנחנו צריכים. בוא." לא אמרנו מילה זה לזה בצעדה הארוכה. כשנכנסנו למלון, התבונן אלי ארוכות בדלפק הקבלה, כאילו הוא ממתין למשהו. רק בחדר שאל אותי : "איך ידעת על אבא שלה ועליה ? הוא באמת זיין אותה כשהיתה ילדה." "לא ידעתי" – אמרתי – "זה קורה לי לפעמים. אני לא שולט בזה." אלי התבונן בי בספקנות וצנח בבגדיו על המיטה. הוא שילב את ידיו מאחורי ראשו והביט בתקרה. התהפך על הצד ופשט אליי יד : "קרא לי". "תפסיק, אלי" – אמרתי – "אני מותש, זה היה יום ארוך. זה הכל רמאות, העמדת פנים, אחיזת עיניים, בלוף. אתה הרי יודע את זה." "קרא לי" – אמר אלי בתחינה מפוחדת – "אני מבקש ממך שתקרא לי. אני מרגיש שמשהו רע הולך לקרות." אחזתי בשתי ידיים את כף ידו הגדולה והבטתי במישור שתעלות שחורות ברורות פילחו אותו בחדות נטולת קצוות, ללא פשרות. "אתה מאבד את זהבה" – אמרתי לו, כמעט בלי קול – "אתה מאבד את זהבה בארץ כשאתה בפריז." "מה, מה" – נבעת אלי – "בן זונה, דבר בקול רם, מה אמרת ?" "אתה מאבד את זהבה, טוב, עכשיו כבר תעזוב גם אותי בשקט ?" – צרחתי ולחשתי: "אתה מאבד את זהבה" עד שנרדמתי. כשקמתי, כבר היתה הדממה המתה של שעת אחר צהריים מוקדמת. זו היתה מדלן בטלפון : "סמואל" – אמרה והקול שלה היה החלטי ומצווה כתמיד – "אלי נסע בבוקר לישראל. איזה מצב חירום משפחתי, או משהו כזה." המתנתי. "אני מבקשת שתעזוב את המלון" – המשיכה – "אתה לא צריך לשלם. אני אתחשבן עם אלי כשיחזור, פשוט תעזוב את המלון מייד." "לאן אני אלך ?" – אמרתי, הלום שינה, מסריח מאלכוהול ומעשן. "יש אכסניה קטנה בגדה השמאלית. הזמנתי לך שם חדר. זול שם." היא ניתקה. הייתי באמצע האריזה כשאלי התקשר : "שמואל" – בקול עמום, רחוק, גדוש רעשים – "לזהבה יש מישהו. היא רוצה להתגרש ולקחת את הילדות. אני מרגיש כמו סירה שאיבדה את אחד המשוטים, שמואל, בת זונה. אני עוזב כדי לפרנס את המשפחה, להקים עסק והיא מזדיינת …" הנחתי את השפופרת בעדינות על המיטה שלנו וגררתי את המזוודה הכבדה אל הפתח ובמסדרון ובחבטות מהדהדות במורד המדרגות. הבולים של מר פלג בבוקר הסתלסל קולו הסמיך של מר פלג ונשבר אל הרצפה שלנו, שהיתה גם התקרה שלו. אמא האזינה לו בערגה שהיתה שמורה אצלה לכל דבר "תרבותי". אני גלגלתי את עיניי, דוחק אותן אל העפעפיים עד שחטפתי כאב ראש והפסקתי. זו היתה הדרך שלי להביע זלזול מתנשא, המחווה הגופנית הזו עשתה אותי עליון. אמא הביטה בי במיאוס, הפנתה אליי גב בסוודר קמוט והמשיכה לנקות אבק. היא קראה לזה "נקיון יסודי". בסוף זה תמיד נגמר במכות, כי הרסנו לה את כל העבודה, לכלכנו משהו, את המקרר, את הרצפה. "אתה צריך לקחת את שרון לקופת חולים" – אמרה מאחורי הגב שלה. בדיוק על זה כתבתי ביומן שחור הכריכה שלי, על איך שפחדתי לקחת את כל האחים הקטנים האלה לכל מיני מקומות. למשל, לא זכרתי איפה הקופת חולים החדשה ואמרתי את זה לאמא. זה עצבן אותה ורק כשנרגעה הסבירה לי וציירה מפה בכתב היד המוקפד שלה. טמנתי את המפה בכיס, נטלתי את ידו של שרון, זעירה עד להבעית והלכנו. ביד השנייה החזקתי צנצנת גדולה, עטופה בנייר הזול, שעליו רשמו הרופאים את הבדיקות. כולם הכירו את הנייר הזה, את הצנצנות שהוא עטף, אותי ואת האח שלי. בסוף דחפתי את הצנצנת המלאה לכיס ומשכתי בידו של אחי בחוזקה, לגמור עם הסיוט הזה. הוא זירז את צעדיו בשתיקה של מי שמורגל באלימות. בקופת חולים דקרו את אצבעו במכיתת זכוכית שקופה ובתנועה מהירה. לא פרץ דם עד שלחצו אותו משני הכיוונים וגם אז בעצלתיים. אחי התבונן בדם שלו בעיניים קרועות ומשך אליו את האצבע. אחר כך שלף אותה והתבונן בצמר גפן המסמיק שעיטר את קצה. בדרך בכה הרבה ואני ניסיתי להרגיע אותו בהגיון ובדברי כיבושים. המצאתי עבורו סיפור וכשנפל כדור הכותנה לאדמה, קברנו אותו בה והוא צחק, שוכח את הכאב. בחדר המדרגות, הגבהתי את עצמי על קצות אצבעותיי ודחקתי במכתב העבה שנח בתיבת המכתבים הגדולה של פלג. תמיד היה מקבל מכתבים בשפה זרה וגדושים בולים גדולים וצבעוניים. לא העזתי להחזיר אותם לתיבה בלי הבולים, אז זרקתי אותם באחד מפחי האשפה מבטון שנבנו במדשאה, ליד המשחקים. חשבתי על זה שאולי המכתבים חסרים לפלג. לא ריחמתי עליו, רק פחדתי שמרוב שהם חסרים לו הוא ירגיש במשהו וזה ייגמר ברע. המכתב נתקע בפתח התיבה ואני קרעתי אותו ממנה וטמנתי אותו בתוך המכנסיים, מחפה עליו בחולצה שמוטה. הדלת של רובין, השכן, נפתחה והוא הציץ בי מתחת לגבות רעות. מאחוריו נדחקה אליו הבת המפגרת שלו, עם כתף תמהה אחת למעלה וחיוך נבוך. הוא טרק את הדלת ושוב השתרר שקט קריר בחדר המדרגות. אחי טיפס אחריי בפסיעות שמנמנות ובבית אני פרשתי למקלחת ותלשתי את הבולים מהמעטפה הבשרנית. הייתי בבעיה, היכן להטמין את מה שנותר מהמכתב ושוב שימשו אותי המכנסיים. כשיצאתי מהמקלחת, אמא ניקתה כתמי ידיים מהזגוגית הגדולה שהפרידה את הסלון שלנו מהעולם. "אלזה היתה פה, חיפשה אותך שתלמד אותה" – אמרה בקול שטוח, אדוות חרוצות ריצדו בגוף שלה. ישבתי על כורסא מאחורי הניקיון שלה והאזנתי לחריקות של הסמרטוט על השמשות. אלזה היתה השכנה שלנו, גרמניה אמיתית, גם נראתה ככה, עם אף סולד, שיער בלונדי קפוא ועור צח שעטף את הגוף הענק שלה. היא היתה נשואה למנדל היהודי, נמוך, קרח, שמן ("אבל לב של זהב" – אמא מוסיפה). היו להם שישה ילדים ויגאל שהיה ילד חולה נפש מקרית חרושת, הכל בגלל ההתעללויות של אמא שלו. אהבתי ללמד את אלזה כי היא השאילה לי את ספרי האוניברסיטה הפתוחה שלה. מיששתי את הבולים בכיס שלי ועמדתי ללכת כשאמא אמרה : "בקרוב יהיה לך אח קטן". נזכרתי איך היא כעסה שאבא אפילו לא ביקר אותה בפעמים שעברו, בבית החולים, עם פרחים, כמו שכל אמא טרייה אוהבת. היא הצליחה להפתיע אותי ואני אמרתי "באמת" ואמא גיחכה אל עצמה ואל הסמרטוט שלא חדל לרגע. אצל אלזה ישבתי שעתיים. בכתב יד מאומץ היא סיכמה את השיעור והקליטה ברשמקול שולחני אפור כל מה שאמרנו. מילאנו יחד מבחן עצמי אחד. כל זה היה באווירה מאוד אירופית, כמו שדימיינתי לעצמי בית בוינה, בתקופת פרנץ יוזף. רק הילדים שלה היו ישראליים מדי וקלקלו לנו. כשסיימנו, היא הודתה לי ואני חשבתי על מרסל המשותק, הבן של רובין, שהזמין אותי אליו לראות איך אני מתקדם בשחמט. כבר כמה פעמים הזמין ורק עכשיו רציתי להיענות לו. במדרגות ירדתי בארשת חשיבות עצמית ונקשתי בדלת של רובין. מרסל פתח אותה, על כסא הגלגלים שלו, כאילו המתין מאחוריה מאז שהזמין אותי לפני חודשים. יש לו פנים זוויתיים, שמתנפצים בחיוך עוויתי. יש לו מכונית מפוארת של נכה (פעם נסעתי איתו לאוניברסיטה). ההורים שלו שניהם ניצולי שואה שהתחתנו בארץ ("מסכנים, תראו מה שיצא להם" – אומרת אמא ומתכוונת לבת המפגרת המחייכת ולמרסל שמגלגל את עצמו בידיים מגויידות ממאמץ). הלכתי במסדרון חשוך, אפוף ריחות של מקום אחר. אור שבא בין וילונות נח בכבדות צהובה על תצלומים במסגרות של עלעלי זהב דהים. החדר של מרסל מואר יותר. הוא פינה כמה ספרים מהמיטה והחווה לי בידו לשבת, להשתוות אליו. שאל אם אני זוכר מה שלימד אותי בפעם שעברה, זכרתי. שיחקנו משחק שחמט אחד, שבו הפסדתי והוא הרצה בסבלנות מדוע. אמא של מרסל באה אל החדר, תמוהת כתף, כמו הבת שלה ("הבת כמו האמא והבן כמו האבא, שאלוהים יסלח לי" – אומרת אמא ומצקצקת בלשונה). היא הגישה לנו משקה דלוח שמתפורר בו פרי כהה, קרעים קרעים. היא חמקה מהחדר כמו צל ומרסל, כרגל, סיפר לי איך זה להיות נכה. "אני רוצה בחורות" – אמר לי – "אתה יודע איך זה, הן יפות בגיל הזה, מתעגלות. אני מת שתהיה לי חברה, אבל מי תסתכל עליי, עם כל זה …" – הוא היכה בכסא הגלגלים שלו בפרקי אצבעותיו, אפילו לא עיווה את פניו בכאב. מרסל דיבר על שחמט ועל עצמו ואני חשבתי מתי זה ייגמר ואיך אני אצא מהחדר הזה, כשפעמון הדלת מצלצל. אחותו של מרסל חצתה את המסדרון שמחוץ לחדרו, בטפיפה לא סדורה. היא פתחה את הדלת ואחר כך קראה בקול של מפגרת לאביו של מרסל. מהדלת נשמעו קולות שיחה מהוסים. אבא של מרסל פתח את דלת חדרו וניצב במסגרתה, לבוש בגופייה, במכנסיים קצרים ובגרביים. היה לו חיוך רע כשאמר : "יש לאורח שלך אורח" – במבטא זר. מאחוריו הופיע בנימוס ראשו של פלג. הוא תר את החדר בעיניים קצרות רואי וכשמצא אותי, שף את שפמו בשתי אצבעות. "אני רוצה לדבר איתך, תוכל לעלות אלינו ?" רובין לא זז מהדלת. להיפך, הוא נשען עליה כאילו התכונן לחסום את המעבר. "תראה" – אמר פלג – "אני רק רוצה לדבר איתך, אל תפחד". כשראה שאני לא זז הרצינו פניו : "שמואל"- אמר – "אתה ילד מבית טוב ומחונך. שמעתי שאתה אוסף בולים, זה נכון?" "זה נכון" – אמר מרסל ואני העפתי בו מבט לא רצוני, של אחרי בגידה – "יש לו אוסף גדול בשישה אלבומים". "כל הכבוד" – אמר פלג, עדיין מאחורי גבו של רובין – "יש לי הרבה בולים שאני רוצה לתת לך, מארצות רחוקות." "הוא גונב את הבולים מהמכתבים" – אומר רובין ופניו מתקדרים – "ראיתי אותו עושה את זה אפילו הבוקר". פחדתי להכחיש. בגופיית העבודה המוכתמת שלו נראה רובין כמסוגל לכל. מרסל הסיע את הכסא שלו הרחק ממני, כאילו יש לי מחלה מדבקת. אפשר היה לשמוע את הנשימה שלו נעצרת. "שמואל" – אמר פלג, המשקפיים שלו התערפלו והוא הסיר אותם וקינח אותם בקצה העניבה – "לא אכפת לי מהבולים. אכפת לי מהמכתבים. הם מהאחות שלי, חנה, היחידה שנשארה לי. היא חולה והיא כותבת לי רק כשהיא זקוקה לעזרה." "מה אתה מתכוון ? הוא גם גונב את המכתבים ?" – לרובין יש דרך מיוחדת לצעוק בלחישה. פחדנו ממנו מאוד ברגעים כאלה. אפילו מרסל כבש את מבטו בכפות ידיים שקמו לתחייה בחיקו. "חסרי חינוך" – שצף רובין, הראש של פלג נעלם – "כולם כאלה, כל החיות האלה, שאני לא יודע מאיפה הביאו אותם. רואים – לוקחים. אצלם לגנוב, זה כמו אצלנו …" – הוא נותר מחוסר מילים, מלעלע. "מרסל" – אמרתי אבל מרסל סובב את גב הכסא אליי והביט מבעד לחלון במגרש המשחקים של בית הספר התיכון. "תחזיר לו מייד את המכתבים, חיה" – זעק רובין והתקרב אליי – "אתם לא מבינים בכלל מה זה משפחה, כמו חיות אתם מביאים ילדים, מה זה בשבילכם עוד אח או עוד אחות …" פלג אמר : "שמואל, בוא תעלה אליי. אני חושב שיהיה לך יותר נעים שם." – והעיף מבט נוזף ברובין. זה היה מבט של "קלקלת לנו הכל, כמעט שלכדנו אותו." רובין הודה באשמתו בהרכנת ראש ונסוג לאיטו אל הפרוזדור. נדחקתי בין רובין לפלג והלכתי אחרי פלג. הנעליים שלו היו חדשות וחורקות ואחותו של מרסל עמדה בפינה והאזינה להן, מרותקת. יצאנו מהדירה של מרסל, משאירים את דלת הכניסה שלה פתוחה. פלג עלה במדרגות האפלוליות ואני אחריו. אשתו המתינה לנו על המישורת. היא אמרה לו משהו בשפה זרה והתבוננה בי. לא היתה רכות בעיניים שלה, הן רק בחנו ואמדו, לא משוחדות. פלג הנהן ונכנסנו. הבית של פלג היה חם, רהיטי עץ, מקלעות במבוק, ציפויי עץ על הקירות, אגרטלים באדום, פרחים בכל פינה. על השולחן עמד מגש ועליו עוגיות מקומחות. אשתו של פלג החוותה לעברן בידה אבל זו לא היתה הצעה, זה היה ציווי. נגסתי באחת מהעוגיות והסוכר הכתוש שעליה צנח בעננות דקות על השטיח הסמיך. פלג משך כיסא והושיב אותי בו בלחץ מתון. הוא היטיב את הכיפה שעל ראשו ואמר: "חכה פה, אני רוצה להראות לך משהו." הוא חזר עם תמונה מצהיבה, משך כסא והתיישב לצידי. "זו חנה" – אמר והסתיר דמות באצבע דקה. אחר כך הוסיף : "התינוק בזרועותיה זה אני. כל היתר הם אחים ואחיות ואבא ואמא." "הם כולם מתו בשואה" – צלפה בי אשתו, כאילו אני אשם בזה. "הם כולם מתו במחנות" – חזר פלג – "חוץ מחנה. המכתבים שאתה זורק לפח הם ממנה. אתה מוציא מהתיבה את הקשר היחיד שיש לי עם משפחה שמתה …" קולו נשבר והוא כעכע והפנה ממני את פניו. "אני לא גונב לך מהתיבה" – ניסיתי בקול חלוש. "צ… צ … , אל תשקר לנו" – אמרה אשתו – "אנחנו יודעים הכל. אבל אם רצית בולים, למה לא באת וביקשת, אנחנו אוהבים ילדים שרוצים לדעת ושאוספים בולים." "יש לכם את אילן" – הזכרתי לה - "וגם הוא אוסף בולים". פלג נענע בראשו לאות שלילה : "אילן בצבא עכשיו וכבר שנתיים שאינו אוסף בולים. אני רוצה את המכתבים בחזרה, שמואל." "אין לי" – עניתי ברפיון. "אני איאלץ לדבר עם ההורים שלך" – הזהירה אשתו של פלג. אנחנו שותקים כמה דקות, אני חושב מה לעשות. אין להם שום הוכחות חוץ מחוסר היכולת שלי לשקר ולהכחיש. אבל אבא ואמא יאמינו להם מייד והמכות … קמתי מהמושב, הפניתי אליהם גב ותחבתי יד אל תחתוניי. שמה, מעוך ולח, נח לו המכתב האחרון. מסרתי אותו לפלג בעיניים מושפלות. "זה כל מה שיש לי" – לחשתי – "באמת. את האחרים זרקתי לפחי הזבל מבטון". פלג הרים את ידו וסטר לי. זו היתה סטירה סמלית, איטית ומחושבת לא להכאיב יותר מדי. האצבעות שלו בערו על הפנים שלי. פלג עזב את החדר בצעדים כבדים, שחוח, המכתב כדור נייר בכף ידו הקמוצה. אשתו דחקה בכתפי לכיוון הדלת וטרקה את הדלת אחריי. עמדתי לבד בחדר המדרגות. לא הדלקתי את האור. עליתי בחושך, מגשש אחר כל מדרגה וסופר בלב. צהרים קטנים נתנו אור בין ערביים שהלך והתמעט. אמא פתחה לי את הדלת ומיהרה לחזור למטבח להכין לכולנו כריכים. אבא ישב וגרף במזלג מנות גדולות של אורז אל פיו. בידיו העבות קרע פרוסות לחם לגזרים וניגב בהן את הרוטב השומני. הוא לא אמר לי מילה. "לך תשטוף ידיים" – אמרה אמא – "ושב ליד השולחן, האוכל מוכן." מאוחר יותר, שמה יד על מצחי ואמרה : "אתה נראה לא טוב, קרה משהו ?" "שום דבר" – אמרתי – "הייתי אצל מרסל". "תמיד אתה נדבק לכל מיני נכים" – אומרת אמא – "מתי תתחיל להיות נורמלי כבר? אתה לא מבין שאלה אנשים בלי לב ? מה שעבר עליהם … הם רעים עכשיו, רעים …" אני מלטף את הלחי שלי, עובר בקצות אצבעותיי על האצבעות של פלג שעדיין צורבות בי. אמא ממשיכה למלמל על מרסל הנכה ועל הבת המפגרת של רובין, בין פינוי שאריות של אוכל. כשפלג מתחיל לשיר את התפילות שלו, היא נעמדת, צלחת משומנת בידיה, מטפחת לראשה המוטה לאחור : "תענוג" – היא אומרת ועוצמת את עיניה – "תענוג אמיתי." גלים קצרים ישבתי בכורסת העור המרוטה שלנו ובכיתי כמו ילד, גרוע מילד. דמעות, נזלת, ליחה, רצף שהופסק רק בשיעולים צרודים. היפחות נגמרו, אבל כל היתר נמשך, כל הנוזלים שהציפו אותי ואת המסעד. הכורסא היתה רהיט שניתן לנו כתחליף, "באופן זמני", עד שנקבל את ריהוט הסלון היקר, שרכשנו. החנות פשטה את הרגל ומכל הכסף שהיה לנו נותרו רק ספה ושתי כורסאות בצבע חול מלוכלך, על מדבר של מרצפות. אפילו שטיח לא היה שם, או פינת אכילה. בחדר השינה היה מזרן גדול שקיבלנו על חשבון המיטה. סיגל נהגה לפתוח את דלת הכניסה ולצעוק : "שלוםת נווה מדבר שלי", או "פטה מורגנה" וככה ידעתי מה המצב רוח שלה. בזמן האחרון, הפסיקה אפילו את זה, לא דיברנו. היא הסתגרה בישימון שלה - חדר ריק מאחורי דלת עץ חומה שנפרקה מציריה בכל פעם שפתחנו או שסגרנו אותה. היתה שלוחת טלפון שם ואני שמעתי אותה מנמיכה קול, מחייגת בקדחתנות, צוחקת לעיתים. בכיתי מפני שסיגל השמיעה לי ברדיו את כל השירים שלימדה אותי לאהוב. האמת : לא אהבתי מוסיקה לפני שהיכרתי אותה. רק אמרתי שאני אוהב מוסיקה קלאסית כי זה נשמע אשכנזי והעמיד אותי מדרגה אחת מעל כולם. סיגל השמיעה לי והקריאה לי ואיתה שתיתי את הבירה הראשונה שלי ושיחקתי שש-בש. כל זה היה בלונדון, הרבה לפני שעזבה הכל וחזרה לארץ. רדפתי אחריה, כמובן. הבית בלונדון היה גדול מדי בלעדיה. הדירה ששכרנו ברמת-גן היתה חדשה וריקה ונשארה כזו. סיגל הביאה את החתול שלה בכלוב נשיאה מסורג ודאגה להתקין תריס ונציאני שהפריד בין חדר המגורים למטבח. אחר כך שבתה ושקעה אל השתיקות הארוכות ואל השינה העצובה, הממושכת שלה. סיגל אמרה שהיא רוצה לשרת בצבא, בגלי צה"ל. היה לה חוש מוסיקלי, היא הבינה במוסיקה, היתה לה ספריה גדולה של תקליטים. כל זה היה נכון ואני הפכתי עולמות וכתבתי מכתבים ובסוף קיבלו אותה לצבא למרות הסכרת שאכלה בה בכל פה. לפני שהתקבלה, ראיין אותה יואב, שדרן פופולרי, מנחה של תוכניות מוסיקה, אורים ותומים של המקצוע. הם נמשכו זה לזה : אשתו עזבה אותו, היא נותרה איתי, שניהם היו מדוכאים. היא החלה להיעלם לשעות שהלכו והתארכו עד שהפכו ללילות שלמים. תמיד המתנתי לה בחלון הענק שנקרע אל הרחוב בסלון שלנו. במרפסת הדו-ממדית הזו עמדתי, רכון אל המעקה באלכסון בגלל שורות התקליטים שנקוו על הרצפה. הבטתי בעמוד המודעות העגול, בהילות הפנסים, באנשים ששבו אל בתים חמים וחיכיתי לה. המכונית ששכרתי עבורה טרטרה ונתנה לי אתראה מוקדמת. דילגתי למטה על פני מדרגות מיותרות ועמדתי על המדרכה. סיגל החנתה את המכונית בקלות, מחליקה, בולמת באחת, שקטה וקרירה. ”מה אתה עושה פה ?" ואז : "הייתי אצל יואב, נסחפנו, דיברנו. הוא כל כך אוהב את האשה השמנה שלו, כואבים לו הגירושין האלה. אני חושבת שהוא נמשך אליי. הוא אמר שאין כמו הידע שלי במוסיקה." - ואני נשרך אחריה, מתאמץ להדביק, מתנשם, הבושם שלה בא בי, מעורב (פאראנויה) בזיעה גברית שמנה. "אכלת משהו ?" על השולחן גבינות, נקניקים, לחם פרוס מרגרינה. היא ערכה משתה פרטי על הצלחת שלה והתבוננה בריקנות שמולי בחוסר נחת. "תאכל משהו, נראה שלא אכלת כל היום" נכון. לסיגל יש אינטואיציות. הכנסתי משהו תפל, דחוס בין שני דברים חסרי טעם, לפה. לעסתי בתנועות מוכניות, בלעתי, הגרגרת כמו מעלית. בעיניים מושפלות, לא אופייני, סיגל אמרה לי : "מחר יום שישי ויואב הזמין אותי לאולפן להכין תוכנית. אני רוצה שתקשיב לזה." משכתי בכתפיים. גם בלי שתבקש הייתי מקשיב, לשמוע את הקול שלה, את הצחוק המדרדר, לדמות את האצבעות שלה מחליפות תקליטים, בדקדקנות, במיומנות, על המקול. "נלך לישון" - נזפה - "איבדתי את התיאבון עם כל הפרצופים שלך." במיטה עירום לבן, רופס (שלי) מול עירום לבן, רופס (שלה). הגב שלה מופנה אליי, התחת שלה, צל של חריץ, קימור כף רגל. נגעתי בה והיא נרתעה בלי מילים. ועם מילים : "אתה יודע שאני לא יכולה". ידעתי ובכל זאת נגעתי. בכיתי כי השירים היו נכונים כל כך, כמו פתק בכתב היד המעוגל שלה. שירים שאמרו שאין סיכוי ושלרצות זה לא מספיק וקלישאות שהתגשמו בינינו. ככל שתכפה המוסיקה, הטלטלתי, כבשתי פנים בכפות ידיים רטובות, געיתי, חבטתי בעור (הכורסא). אותו לילה לא חזרה ואני, על המזרון הענק, נישא על גלים קצרים של כאב. למחרת בבוקר, בעיגולים שחורים גסים מתחת לעיניה, בעור צפוד, בשיער סתור, אמרה לי סיגל : "הוא אמר לי שאנחנו רק חברים לעבודה, שאין מקום בינינו ליותר מזה.” "טוב שלא לפחות מזה." "אני שונאת אותך" - הקול של סיגל היה מדעי, בלחץ מווסת. לא הופתעתי כשהכתפיים שלה רטטו והיא נסדקה, שופכת קפה ודמעות על כיסוי המיטה החדש שלנו. "אני פה" - הוספתי - "תמיד אני פה." סיגל נשפה בי באף מלא והשפתיים שלה נסגרו בעיגול, כולאות בוז : "אתה לא שווה. זה לא זה איתך. אני צריכה גבר." ניסיתי להבין. בטח הפנים שלי השתנו, רכנתי קדימה, הנחתי כף יד חמה. "אני אוהבת אותך" - לעלעה סיגל, נזהרת שלא לטבוע בגלים שפרצו ממנה, תכופים ומלוחים - "אבל כמו אח, לא כמו גבר." לגמתי מהקפה והיא הביטה בי בתיעוב. "אני לא יכולה יותר" - אמרה. היא זינקה מהמיטה, התלבשה, לא צחצחה שיניים, בלי להתרחץ, יצאה וטרקה את הדלת אחריה. לא העזתי לזוז. חשבתי שאם אזוז, משהו נורא יקרה, סיגל לא תחזור, או שיקרה לה משהו, או שיקרה לי משהו. הלכתי בין חדרי הבית בשקט, פה ושם עלעלתי בספר, אבל לא הפעלתי שום מכשיר חשמלי, אפילו לא מזגן. אני לא זוכר מה אכלתי, אני לא מאמין שאכלתי. בערב סיגל חזרה ומצאה אותי לבוש באותם הבגדים. היא הביאה איתה ארגזי קרטון חומים וחוטי קשירה לבנים. היא הטילה את כל הדברים שלה לתוך האריזות בלי סדר וקשרה אותם בקשרים שהידקה, לשון בין השפתיים, במאמץ. כשהחלה לקחת התקליטים לא הסכמתי. ישבנו על הרצפה הקרה, בין ערימות, בין אריזות והתווכחנו (זה כן, זה לא, זה שלי - מה כבר תעשה בזה, אתה אוהב מוסיקה פחות ממני). כשסיימנו, היא שמה את החתול שלה בכלוב ועטפה אותו בזהירות בכיסוי קטיפתי משונץ. "גיל יבוא מחר לקחת הכל" - אמרה בפשטות, הרימה את החתול בכלוב וסגרה את הדלת מאחוריה באיטיות. הערמתי את הארגזים זה על גבי זה בזהירות והקפתי את הזירה בחוט הקשירה הלבן. כמו קווי מתאר של גווייה נח החוט וככל שירדה החשיכה, התעצמו הארגזים והתמזגו. אמרתי לעצמי שהחוט ודאי יגן עליי. הסטתי את המתג ואור עמום, צהוב, הציף את החדר שבו קברתי, שכבה על גבי שכבה, את הספרים שלי. התיישבתי על הרצפה, גבי אליהם, רגליי פרושות בארכנות קדימה. בעט מגומגם רשמתי על נייר משובץ (מתחת לרשימת קניות דהויה בכתב היד של סיגל) : "ניתוח היחסים והשערות לגבי הסיבה להתפרקותם". אליצור שוטף מבחנות אליצור שוטף מבחנות והידיים העכבישיות שלו לופתות אותן בעדינות ומרימות אותן אל האור העכרורי הבוקע אל חדרו. קשה לקרוא לאור אור ולחדרו חדר. אליצור חופר בשכבות האבק שעל חלונו, מין צוהר שנדבק בחלודה אל משקופיו. אליצור נע באי נוחות, נמנע מלהתנגש בקירות ובמחזיקי המבחנות המתכתיים. זה הקיטון שבו הוא מבלה את כל ימיו. הוא אינו מביט בי, אליצור. יש לו עיניים גדולות ושחורות, בולטות מעט מחוריהן ויש לו גבות שמתפרעות לכל הכיוונים. הראש שלו ענק ביחס לגופו ורעמת שיער בנוסח "אפרו" עוד מגדילה את הרושם של העדר פרופורציה. “אני רוצה לעשות לך פסיכואנליזה" - הוא אומר לפתע, לא חדל לרגע ממלאכתו - "למדתי איך עושים את זה ואני קורא המון על הנושא, כך שאני מאמין שיש לי מושג טוב על הטיפול ואני רוצה לנסות את זה על כמה נבחרים". כשהוא מחייך, מפלחים את פרצופו המזוות ערוצים חומים ומתנפצים אל רקותיו. הוא מסדר את המבחנות הרותחות אך היבשות במין מתקן גדוש חורים. “אני כותב עכשיו ספר על האבולוציה ועל חץ הזמן ופיסיקה קוואנטית, מנסה לאחד כל מיני דברים" - הוא שח לפי תומו. אני רוצה לשאול אותו למה הוא גר אצל הוריו ולמה אין לו חברה, אבל אליצור אומר שזה לא מעניין אותו וכשהוא אומר את זה יש עצב גדול, שחור בשתי העיניים שלו. בסדר, הוא לא מלך יופי. הוא צנום, היחסים המתמטיים של גופו אינם הלניים, הוא מכוער. אבל אליצור הוא האיש הכי חריף שאני מכיר וכשהוא אומר דבר חכם, מוארות כל הפנים שלו באור שהופך אותו ליפה. כאילו ניצת בו משהו ומשתקף מבעד לפרגמנט שהוא עורו. יש לו מוח שמתביית על מהפכות. אז בזה אי אפשר להתאהב ? זה חייב להיות שרירים ? בעצם, את השאלות האלה אני שואל לגביי. אני תוהה ביני לביני אם גם אני אוהב חוכמה עד כדי שטיפה של מבחנות מצחינות מניסויים בכימיה ובביולוגיה. אני מתבונן בגב הכפוף שלו ואני תמה אם לא יישבר. כי אז יש תקווה, אז עוד נותרו כאלה שמוכנים, בכל מחיר, לאבד עצמם לדעת, לנשום את האוויר המעופש הזה. אני מגשש. אני אומר : "אין לך ספקות אף פעם ?" אליצור מביט בי בחיוך. הוא גדול ממני בכמה שנים. זה נותן לו תחושה של אח גדול והוא ממילא אוהב להדריך וללמד. כל אדם זקוק לדקות העליונות שלו. אז הוא עונה לי : “אין" ומתכופף ביתר הדגשה אל הכיור וממרק אותו בברזילית. אחר כך מזדקף : “תראה" - בקולו הסבלני והמטיף - "אני עושה את העבודה הזו, שאני מאוד שונא, כמה שעות ביום. אבל זה מקנה לי גישה בלתי מוגבלת לספרייה. זה מאפשר לי לשוחח עם הפרופסורים ועם הדוקטורנטים. אני מעודכן מהם בחידושים האחרונים שבאחרונים. בינתיים, בבית, אני רושם כל יום כמה דפים. אני יודע שכשאסיים לכתוב, זו תהיה מהפכה ומה המחיר של מהפכה ? שווה שנים של מבחנות ושל בדידות מוחלטת או לא ? אני מניח שזה קשור בטבעך. אם אתה מהפכן מטבעך אין תשובה לשאלה הזו, פשוט מפני שהיא אינה עולה. אם אינך מהפכן - אין תשובה לשאלה הזו, מפני שאין סיבה לשאול אותה. רק מהפכנים מתבזים בעבודות כאלה, זה חלק מתנאי המשרה". הוא מגחך. הוא מחבב אותי ואת התלבטויותיי. אולי זה מזכיר לו את עצמו בימים קודמים - אבל קשה לי להאמין בכך. אליצור נראה לי כמו אחד שנולד עם הידיעה איזה ספר הוא רוצה לכתוב וינק את תוכן הענינים שלו משדי אימו. לא איש כזה יסבול ספקות. אולי זה נותן לו אפשרות לסייע ולהרגיש מועיל. איני יודע. אני מעונין הרבה פחות מאליצור בניתוח המניעים של בני אדם. אני מתעניין מאוד בשאלות כיצד הם יכולים לסייע לי או להזיק לי. אליצור בוחן בסיפוק את העבודה הגמורה ומחווה לי בידו החוצה. הוא מכבה את האור בתנועה חדה המסתיימת במנעול הדלת ובקרקוש של צרור המפתחות שלו פעם אחת. במסדרון חשוך ואנחנו נתקלים זה בזה בנסיוננו המגושם לצאת. לבסוף הוא מניח לי להקדימו ואנו מגיעים אל אולם כניסה גדול, בעל חלונות ענקיים הנפנים לגן ומסתיימים רק ברצפה. יש שם כורסאות מרופדות והוא יושב ורומז לי בידו לשבת. כמה שאלות של נימוסין והשיחה גוועת. במבוכה הוא אומר שהוא חייב לחזור הביתה, הוא באמצע חיבורו של פרק חשוב בספר אחר שלו על פסיכואנליזה. אני מציע ללוות אותו והוא מסכים. אנחנו הולכים ברחובות הישרים של עיר מעטירה. פניו כבושות בכביש והוא הולך במהירות, כדרך שהולכים מי שפוחדים, כל האנושות נושה באליצור. הוא חב לה חוב של מהפכנות, אני חושב ולבי נחמץ. הוא יראה להם, כך הוא אומר ודאי בתוכו. אבל מי "הם" ומדוע שירצו לראות את מה שלא ראו עד הנה ? מדוע שישנו אורחותיהם כשיארוז את המהפכה שלו בין שתי כריכות קרטון ? אני אומר לו באלם : אליצור, אינם רוצים אותך ולא את מה שאתה מקריב להם, כל השנים שלך, שאתה צעיר קבור בין האדים הצורבים של החומרים הכימיים האלה. אבל איני אומר דבר. מה יש לו לאליצור בעולמו מלבד לחלום ? אנחנו חוצים את הרחוב בלי להתבונן ימין ושמאל ומכונית עוצרת בחריקת בלמים, צמיגיה מעלים עשן. אליצור אף אינו מביט בה. באדישות הוא ממשיך במסלולו ואני אחריו. אני שואל : האם לא אכפת לו מחייו ? למשל, האם היה שמח אם המכונית היתה ממשיכה ודורסת אותו ? האם זה היה נותן לו את ההצדקה שהוא מחפש הרבה שנים בקיטון הגיהנומי ההוא ? תמיד ישנו פירוש אחר. למשל : אולי הוא סתם מרוכז באיזו בעיה שפתרונה נמצא על קצה אונתו השמאלית, מה שמנע ממנו להבחין במכונית או בי או בעולם. זה בהחלט הסבר אפשרי, אם כי פוגע במקצת. אליצור שואל : "החלטת כבר ?" ובהתחלה איני זוכר למה הוא מתכוון. הוא מזכיר לי : "ביחס לפסיכואנליזה". אני אומר לו שאינני מאמין בזה ואיני חושב להסכים. חוץ מזה, נראה לי שבטיפול בנפש צריכים לעסוק רק מומחים והאם אין כאן סכנה, הוא צריך לחשוב גם על עצמו. אליצור מהנהן בעגמומיות. “חשבתי שלא תסכים" - הוא אומר - "יש כמה שאני כבר מטפל בהם, אבל אתה עניינת אותי יותר מכולם. אתה לא נכנע לסמכות וטיפול הוא מצב כזה. יש מטפל שהוא עליון עליך ולו מבחינת הידע שלו. לזה לא תסכים לעולם." פתאום הוא פונה אליי, אוחז אותי בשתי כתפיי ומביט לי עמוק לתוך העיניים. אני רואה אש קרה שם ונחישות : “אני אהיה גדול" - הוא לוחש - "וגם אתה יכול להיות כזה. אז אל תבזבז את עצמך. אל תתפזר, לך ללמוד. אני ואתה - אנחנו מאותו החומר. אני מזהיר אותך." נדהם מתגובתו, הוא מרפה ממני וממהר לפתע אל שער בית הוריו. שם הוא עומד, מסב לרגע את פניו, מראה לי באצבע ארוכה ורזה על תחנת האוטובוס. “זה האוטובוס שלך לתל-אביב" - הוא צועק, מנסה להתגבר על רעש התנועה - "להתראות" והוא נעלם בתוך הבית וסוגר אחריו יציקה של עלעלי ברזל. אני עומד מיותם בלב העיר הזו, הלא גדולה, אמנם. מסביבי מצווחים כלי רכב במידות שונות, צופרים ונעלמים. ראשי סחרחר, גדוש במבחנות רותחות ובאזהרות. אני יודע שאליצור שוחר את טובתי. אני הולך לעבר התחנה ומתיישב על פס העץ המשמש בה כספסל. אני ממתין לאוטובוס. אפילו לא הספקתי לומר שלום. בעוד ימים ספורים אני ממריא לארץ אחרת, לעולם חדש , לעתיד של כסף. אני חושב על אליצור בחדר הקטן ההוא ועל עיניו כשסיפר לי על הספרים שהוא כותב. אני נזכר בנימת דבריו כשהזהיר אותי. אחר כך אני עוצם עיניים ומתמכר לשמש האביב. עוד זמן קצר יגיע אוטובוס וייקח אותי מפה. --- Provided by LoyalBooks.com ---